רשימה זו היא לא קריאת השכמה אלא קריאת געוואלד לאחר שמונה חודשים של הרס וחורבן של אצבע הגליל, חבל הארץ שבזכות נחישות מתיישביו הראשונים שנטעו, לחמו ולא נטשו, הוא נכלל בגבולות המנדט הבריטי ובשטח המדינה לפי החלטת החלוקה של האו"ם כמתואר במפה המצורפת. חבל ארץ זה על מקורות המים שלנו עמד במבחן כל המלחמות שהתרגשו על הארץ לאורך כ-130 שנים. עתה הפך האזור למטרה נייחת של החיזבאללה אשר הורס בכוונות מכוון ובשיטתיות את עולמם של עשרות אלפי מתיישביו. למרבה הצער ודאבון הלב, מדינת ישראל לא נערכה לתרחישי המלחמה שהתרגשו עליה מאז אסון 7 באוקטובר ולכן היא מתקשה להשיב מלחמה שערה. כל ההצהרות החגיגיות והמתלהמות של ראשי המדינה ופוליטיקאים מן השורה על כוחנו והרתעתנו נפלו על קרקע המציאות של אש ותימרות עשן בשטחנו. החלטת הממשלה כי המלחמה בעזה היא בעדיפות ראשונה ולאחר ש"נטפל" בה נתפנה לזירה הצפונית היא אותה חשיבה חלולה שהביאה אותנו עד הלום. העובדה שאויבינו מבינים מה מסתתר מאחורי מדיניות זו לא צריכה להפתיע כי גם הם מבינים שמדינת ישראל מתקשה לנהל מלחמה בשתי חזיתות. גם אין לנו מנהיגים שישירו מבטם אלינו וידברו על דם, יזע ודמעות הכרוך במחיר הכבד שהעורף ייאלץ לשלם ביום שנפנה לזירה הלבנונית. היותר מבוגרים וותיקים שבינינו אולי יזכרו כי בימים רחוקים בהם ישראל נלחמה נגד שכנותיה בדרום ובמזרח, הצפון לא נחשב לזירה מלחמתית רצינית והציניקנים סברו כי נגד לבנון די לשלוח את תזמורת צה"ל. ימים אלה חלפו כאשר החיזבאללה נולד כארגון שיעי לוחם במהלך מלחמת לבנון הראשונה בראשית שנות ה-80'. העובדה כי מאז הארגון גדל לממדים מפלצתיים המתנהל כמדינה בתוך מדינה וכופה את דרכו על הממשלה החוקית בבירות, הופכת את המלחמה נגדו מורכבת לא רק במישור הצבאי אלא גם במישור המדיני. מדינת לבנון מוכרת בזירה הבינלאומית כמדינה ריבונית. הכוונות הישראליות הלא מוסתרות הן כי במקרה של מלחמה עם חיזבאללה כשהעורף שלנו יהיה מטרה להתקפותיו, ערי לבנון ובראשן ביירות יהיו מטרות להתקפות נגד הרסניות מצדנו. קל לצפות כי במקרה כזה מדינות העולם ידרשו הפסקת אש מידית שתותיר את ישראל ולבנון מלקקות את פצעיהן ונזקיהן בלי לפתור בעיות יסוד. החיזבאללה לא יעלם מהשטח וגם הדרישה כי יורחק מהגבול מעבר לליטאני היא יותר משאלת לב ובעיקר משקפת חשיבה ארכאית בעידן בו מככבים רקטות וטילים ארוכי טווח. באווירה העולמית העוינת נגדנו עקב המלחמה בעזה, כל שוחרי טובתה של המדינה צריכים לשאול את עצמם האם ישראל יכולה וצריכה לשאוף למלחמה נגד החיזבאללה או שמא כדאי אולי לאמץ את התובנה על הפיקח שלא נכנס לצרות שהחכם יודע לצאת מהן. יש לכך סיבה אחת ויחידה: ההכרח הדחוף ביותר להחזיר את עשרות אלפי פליטי הגליל אל יישוביהם שרבים מהם חרבו. בדומה למשימת השיקום של עוטף עזה גם חבל הארץ הצפוני זכאי לקבל את תווית התקומה כי בשתי הזירות המשימות הן כמשימות התקומה של ראשית ימי המדינה. האסון החברתי הנלווה לאסון הפיזי בשטח הוא בעל חשיבות לאומית עליונה לעתיד לבוא. יש מהמורה אחת בתסריט הזה: החיזבאללה הודיע מהיום הראשון כי מלחמתו תלויה במלחמת החמאס והוא ינצור את האש כאשר תיפסק המלחמה בעזה. עכשיו מוטלת על חברי קבינט המלחמה בירושלים החובה לשקול את המשך המלחמה בעזה בהתחשב גם במלחמה בצפון. במהלך שמונה חודשי המלחמה נדמה כי שיקול זה לא עמד בראש מעייניהם. כפי שקורה אצלנו לא אחת, רק בגבור המכאובים והייסורים מגיעים לצומת ההחלטות ההכרחית שניתן היה לקצר את הטווח אליה אילו היו חושבים אחרת.