מזכיר המדינה בלינקן פועל לקידום יציבות ושלום במזרח התיכון, אך מונחה על-ידי מציאות חלופית של תרחיש עתיד ספקולטיבי, המנותק ממציאות המזרח התיכון. לדוגמה, בלינקן מקדש את האופציה הדיפלומטית שתרמה רבות להפיכת משטר האייתולות לגורם מרכזי בזירה האזורית והעולמית. הוא מתנגד לאופציה של שינוי משטר, ושולל את האופציה הצבאית, למרות ההתנהלות האנטי-אמריקנית של משטר האייתולות מאז פברואר 1979, המאופיינת בטרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב. בלינקן לוחץ על ישראל לעבור מאופציה צבאית לאופציה דיפלומטית (מו"מ), למרות שלקח 17 שנות שלטון חמאס מראה כי הפסקת-אש ומו"מ משדרגים את טרור חמאס, המהווה סניף של טרור "האחים המוסלמים", ארגון הטרור הסוני האנטי-אמריקני הגדול בעולם. היענות ישראל לבלינקן תחלץ את חמאס מהשמדת תשתית הטרור שלו, תהווה (בעיני המזרח התיכון וחלק גדול מהעולם) ניצחון דרמטי לחמאס והמשך כתישת כוח ההרתעה הישראלי. הפגיעה בכוח ההרתעה הישראלי תתמרץ טרור ומלחמה רב-זירתיים נגד ישראל ונגד כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקנים, תמנע את חזרת המפונים לדרום ולצפון ותצמצם את האינטרס הערבי להרחבת מעגל השלום. בלינקן מקל ראש בהקשר האזורי והעולמי של המלחמה בחמאס וחיזבאללה, המופעלים, מאומנים וממומנים על-ידי משטר האייתולות, המשתף פעולה עם כל ישות אנטי-אמריקנית ברחבי העולם, כולל ברוני הסמים במקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל. לדברי ראש ה-FBI כריס ריי, 7 באוקטובר מהווה מקור השראה לטרור איסלאמי אנטי-אמריקני על אדמת ארה"ב. בלינקן מסרב להכיר בעובדה שתנאי מוקדם לקידום יציבות ושלום הוא שינוי משטר באירן, שמחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות לכת לא יגרמו למשטר האייתולות להפנות עורף לחזונו הפנאטי והמגלומני, ולהסכים לדו-קיום בשלום עם השכנות הסוניות. שינוי משטר ישחרר את האוכלוסייה האירנית משלטון אכזר, יסיר מעל המדינות הסוניות הפרו אמריקניות איום קיומי, ברור ומיידי, יסלק את המשוכה הגבוהה ביותר להרחבת מעגל השלום ישראל-ערב, וישלול מהטרור האיסלאמי האנטי-אמריקני מוקד פעולה מרכזי. בלינקן אף מתעלם מכך שגיבוש מושכל של מדיניות מזרח תיכונית מחייב הכרה במאפייני המציאות המזרח תיכונית בת 1,400 השנים: היעדר דו-קיום בשלום בין-ערבי ובין-איסלאמי; אי-סובלנות אלימה כלפי "כופרים" ו"משומדים" ובין ה"מאמינים" לבין עצמם; היעדר דמוקרטיה, זכויות אדם וכיבוד ארוך-טווח של הסכמים; אופי ארעי ובלתי צפוי של משטרים (ומדיניותם והסכמיהם) העולים לשלטון באמצעות אלימות ולא הקלפי; פער גדול בין מלל למעש ("על מילים אין משלמים מכס"); שימוש שגרתי בכפל-לשון בלתי מחייב להטעיית יריבים ואויבים; דומיננטיות אידיאולוגיה ודת על פני שיקולים פיננסים; וכו'. בלינקן אינו מסכים שכוח ההרתעה הוא המרכיב המרכזי בשיקולי ביטחון לאומי במציאות האלימה וההפכפכה של המזרח התיכון, וחיוני יותר ממו"מ והסכמים שאינם יציבים יותר מהמשטרים המגבשים אותם. כוח ההרתעה הישראלי התרסק במחדל(!) 7 באוקטובר, והמלחמה בחמאס נועדה לשקמו ולמנוע מחיר דמים שיגמד את 7 באוקטובר. בלינקן מתעלם מהעובדה שמו"מ פורה יכול להתקיים רק עם ישויות שמימוש חזונן אינו מותנה בחיסול הצד השני למו"מ. מכאן הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ודרום סודן ושתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים עם סעודיה. אומנם הן היו מעדיפות מזרח תיכון ללא ישות יהודית "כופרת", אך אין זה תנאי למימוש חזונן הלאומי. הן גם רואות בישראל - בעלת כוח הרתעה - בעלת ברית מול איומי האייתולות ו"האחים המוסלמים". והן לא רואות בהקמת מדינה פלשתינית תנאי-מוקדם לשלום ושיתופי פעולה עם ישראל. הן מרעיפות על הפלשתינים מלל מחבק, אך המעש הוא בין אדיש לשלילי. לעומת זאת, מו"מ פורה אינו יכול להתנהל עם חמאס שמימוש חזונו - המודגש דרך מערכת החינוך, ההסתה במסגדים והטרור - מותנה בחיסול הישות "הכופרת" הציונית. כך גם לגבי הרשות הפלשתינית - הנשלטת על-ידי אש"ף ופתח - שהחזון החיסולי שלה מעוגן באמנות הפתח ואש"ף מ-1959 ו-1964 ומודגש במערכת החינוך (קו יצור של טרוריסטים), הסתה במסגדים, האדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים, מענקים חודשיים למשפחות טרוריסטים ופעילות טרור ישירה ועקיפה. על מזכיר המדינה בלינקן לגבש מדיניות על יסוד מציאות המזרח התיכון הוולקנית והמתסכלת, ולא על יסוד מציאות חלופית שהיא מרנינת נפש, כדי לקטוע סדרה ארוכה של כישלונות מחלקת המדינה במזרח התיכון. הסיוע ההומניטרי המבורך ביותר לערביי עזה הוא השמדת חמאס. העברת סיוע הומניטרי לפני השמדת חמאס מהווה סיוע חוץ לחמאס ומוסיפה דלק - ולא מים - למדורת המזרח התיכון.