על עטיפת הספר "בחֲבֵרוּת וּבאהבָה", מובא בית משיר של המשורר פיני שרי: 'בחברוּת ובאהבה שלובי זרוע - יחד בימי זריחה יחד בימי שקיעה'. הזמנים מתחברים, והמשורר הוא הנושא את המשׂוּאה של כל הדורות. המורשת הזו היא הגב הרוחני שכֹּבד המִשְנה הרוחנית - והיא מוטלת עליו כייעוד: 'הגַב אותו אני נושֵא מאז כלפּיד ובלבּי הוא כמו אֵש תמיד'. הדור הזה לומד להעריך את היסודות שהניחו לו הדורות הקודמים, ואכן מי שקורא את ספרו של פיני שרי מיטיב להבין שיש לנו מה לספוג מחוכמת הדור הקודם. אל תשכחו, זה דור המייסדים. העוצמה של השירה הנכתבת מתחברת לדור הקודם, זה אותו 'גב עיף, שחוח ושברירי', והוא בעיניו זה ש'נשא את השואה בזיכרוני'. פיני שרי אגר ניסיון חיים, וחש שיש לו מה לתת לדור הבא, ואכן שירתו היא המַתנה שהוא מבקש להשאיר לעולם. בעיניו המראות שעבר והלקחים שקיבל הם איגרת שאין לוותר עליה. אלה סימני דרך שיאירו לעתיד. מוטו זה מוביל את שירי הספר, לופת את הקוראים, יוצר תחושה, שיש כאן מורשה עתירת משמעות, תורת לבבות שחייבים לזכור, אסור לשכוח, זו העדוּת שיש להנחיל לדורות. שיריו של פיני שרי - הם 'חלום שחוזר אליי בלילות רבים... בפיהם חוזרת מִשאלה אחרונה/ אל תשכחונו בבקשה'. עמוד 10. מילים בוערות שנכתבו כנבואה, כמשא כבד של שליח: זו בחירה לעמוד לפני התיבה, להנחיל מסר לדורות הבאים: שירתו של פיני שרי היא שירת הנצח, שירת ההנצחה. יש במשורר מחויבות לשאת לפיד לדורות הבאים, תחושה של מורשה להנחיל. המסר מוטבע בקוראים ואנו מבינים, אם נשכח את קודמינו, מי יזכור אותנו. יש רציפות עם הרוחניות של אבותיו, וזו נשארת עבורו כצוואה נצחית: "מסרוּ נפשם האצילה וציוו לי את חיי אלה שורשיי". עמוד 13. נושאיו המרכזיים של הספר הם סיפורי הסֵבל של משפחתו, והתלאות והשוֹאה הופכים בשירים לסמל, לצוואה של התולדות, קשר לסיפור הלאומי שאותו אין לשכוח: 'כי אין לנו, אין לנו ברירה אחרת לבחירה גם לא תחליף - לַמכוֹרה' - עמוד 75. הלב כבר לוחש מה שלמדנו דורות: "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה"? מדובר בשירה טעוּנה מאד, שכן מדובר בניסיון צורב לבטֵא אֵימה וּשכוֹל, לבטא מטען של צער ושל מחסור, שקשה לתת להם לבוש במילים. פיני שרי שר בכאב וכותב. היטב הלב חש: לַמילים יש כוח, ובעיניו זה משָּׂא שעליו כנושא מורשת לשׂאת: זה ייעודו כשליח לשאת דברים, למצוא קוד למוות הנורא. למקרא השירים, יש בקורא תחושה שמסכת המילים היא מסכת נבואות. הנה שיר שנוטע בנו את המסר עד כמה חשוב, שלזיכרון יהיה נושאי מורשת. לכותב יש תחושה, שהמילים הנכתבות רואות את כל המכלול, את המשואה של ההיסטוריה כולה. וכך הוא כותב: "ההיסטוריה של עמנו חוזרת על עצמה... מלחמת בני אור במגילה האמורה... הלוואי ולא נגיע למקומה אל התהום הפעורה" - עמוד 74. האש בוערת בעצמותיו, ובעיניו יש לשירה כוח לתת משמעות, לתת מובן של מאבק בני אור בבני חושך, והשירה המרגשת הזאת אינה מחשה, היא מבקשת שיר של מורשה - וכך שר פיני שרי: נגן לי את השיר הזה בבקשה שסבא שלי היה שר לי -'. עמוד 109. קריאה בשיריו של פיני שרי היא התמודדות עם שפה שנושכת שפתיים, שיודעת לכבֵּד את הסֵבל ובו בזמן זו שירה שרוצה להתוות דרך לחיים החדשים, ללפיד הנוגהַ של בני האור.