"ספר לי על ילדותך", אני מבקש מאיציק שבא אל ביתי לצורך הראיון - ואיציק נענה: "הילדות שלי לא הייתה הכי כיפית שבעולם. היו לי אימא, אבא ואח שעזרתי להם במקום שהם יעזרו לי . נולדתי באזור גן העיר, לא רחוק מגן החיות של תל אביב שהיה פעם. למדתי בבית ספר טשרניחובסקי והייתי ילד שלוקח את אחי הקטן מהמעון ומחכה לו עד ארבע אחר-הצהריים כי לא היה מי שיחזיר אותו. אני עצמי ברחתי לעיתים מבית הספר שלי. הלימודים לא עניינו אותי. רציתי להיות ספר כמו הדוד שלי, איציק הגדול. אמרו לי תגמור שמונה שנות לימוד ואח"כ תוכל להיות ספר - שלפחות תהיה לך תעודה. הסכמתי. גם אילו רציתי להמשיך בלימודים לא הייתה להורים שלי אפשרות שאמשיך, כי אבא שלי התמודד עם בריאות הנפש ואימא עבדה מבוקר ועד ערב בהתאחדות עולי טורקיה. בגיל 9 התחלתי ללמוד סָפָּרות ובגיל 13 הייתי כבר מקצוען במספרה אצל אח של אימא שלי. הוא היה הכל בשבילי - אבא, אימא, אח וגם מדריך בחיים". תמונה של הדוד בלבוש הז'קט התמידי שלו ובשולי התמונה מספריים, תלויה על הקיר המרכזי של המספרה. אני מתעניין בחברי ילדותו של איציק ובאיזו מידה הייתה להם השפעה עליו. "תראה", הוא אומר לי, "זאת ילדות של ילד שלא השקיעו בו. אם היו משקיעים בו, מי יודע לאן הייתי מגיע. אבל החיים לקחו אותי למקום אחר. אתן לך דוגמה, לכמה מן החברים שלי היו בסטות בשוק הכרמל, מהם עבריינים. חלק היו כבר בבית סוהר, חלק מהם עם סמים. ידעתי איפה הגבולות האדומים שלי - לא לגנוב ולא סמים, ונלחמתי. הייתה לי הסבתא מצד אימא שלי, שאהבה אותי עד טירוף ולה אני חייב תודה נצחית על שהצילה את הנכד שלה מלהיות פושע. יותר טוב ספר, כי הם היו ממשפחה של ספרים. ככה ניצלתי בעצם".

לאחר גיוס לקרבי בגולני, הוא נישא בגיל 21. עם השחרור מצה"ל היה ללו ולאשתו כבר ילד, כעבור שש שנים הביא הזוג עוד שלושה צאצאים לעולם וכעבור שנה הוא היה גרוש. הורה עם ארבעה ילדים קטנים, אב חולה כרוני, אם חולת כליות ואח מתמודד נפש. האחראי והמפרנס היה "איציק הקטן". היו לו הזדמנויות, אבל הוא העדיף להיות מי שהוא ולא דמות מזויפת. הסביבה גמלה לו. החבר'ה פשוט אהבו אותו, והוא לא רק היה אחד מהם אלא מעין "מוכתר" של השכונה. יש לו חברים, מהם "כוכבים" מפורסמים ומהם חברים דלפונים. המטרה שלו היא לעשות טוב לאנשים למרות שהחיים הרעו לו. הוא צמא לתשומת לב ואהבה. הוא, מצידו, מעניק לאנשים תשומת לב וכבוד. כי "ילד שגדל ברחוב למד את החיים האמיתיים ואיך הם מתנהלים - ואני לא שוכח", אומר איציק. אם אפשר לומר על אדם שהוא שמח בחלקו, מפרגן לאחרים וללא טינה בליבו - זה איציק. בעיקר ניתן לראות זאת ביחס אל ילדיו שלו. "גידלתי אותם על ערכים של כבוד, לעזור לזולת. אחד מהם הוא מהנדס, אחד הוא איש משמר במשרד הביטחון, אחת היא מנהלת אירועים והקטנה שהיא נשמה טובה רוצה להיות קוסמטיקאית. אני סב לחמישה נכדים וגם להם אני מוכיח שהיה שווה להשקיע בהם".

לא מתקבל על הדעת ששיחה עם ספר בכלל ועם איציק בפרט לא תעסוק בדברים אקטואליים. הוא ימני והצביע בעבר בעד הליכוד. "אז, זה היה ליכוד אחר של כבוד וערכים. לא זלזול בזולת, לא מדיניות של כפייה דתית ואחרת ושנאת חינם. אנחנו כבר לא יכולים לרדת נמוך יותר משנאת חינם, ראית את זה? - אחים לנשק - אלה שהפגינו אבל כשצריך היה התייצבו ראשונים, גם הטייסים - מה זו השנאה הזאת? הזלזול הזה, ההפקרות הזאת, הלא אכפתיות". "והחטא הגדול ביותר", אומר איציק, "זה חוסר האחריות ועל מעשים שלהם. ואם זה מנהיג - זה חמור פי כמה. ואני חושב, לצערי, שראש ממשלה שלנו הנוכחי ביבי נתניהו לא נושא באחריות וצריך ללכת. הצבעתי לליכוד, אבל לא למחדל הזה. זה לא יכול לקרות שבמדינה שלנו, עם צבא כזה גדול, קרו מחדלים כאלה, ובגלל מה? בגלל דברים אישיים שאדם עצמו לא מוכן להתמודד איתם ומתעלם מהם. רבאק, תעצור. גדולה של אדם להגיד 'מודה, טעיתי, לא חשבתי נכון'. לשאת באחריות זה מה שחשוב, והוא לא נשא באחריות, למרות שאולי הוא לא אשם בכל, אבל אין לי בעיה אם הוא יודה בטעות. "בתור ספר עשיתי עבודה שלא יצא טוב ללקוחה. אמרתי לה - 'נשמה, טעיתי אפצה אותך כמה שצריך ואתקן. אעשה כמה פעמים עד שתהיע מרוצה'. גדולתו של אדם להגיד גם טעיתי. ואני לא מצאתי את הגדולה של האיש, לא מצאתי. רבין ז"ל אמר 'אני לא יכול יותר' והוא קם והתפטר, אותו דבר היה מנחם בגין, הוא לא יכול, וקם יום אחד והתפטר. מה שקורה עכשיו זאת הפקרות, כל אחד מסתכל על הת-- שלו, סליחה, וזה לא מעניין אותו אם זה פוגע במישהו אחר. אני ככה מרגיש, מרומה ממי שהצבעתי לו". "ומה יקרה", אני תוהה. "אני מקווה שדקה אחרי המלחמה מישהו יתעורר פה ואולי יהיו לנו חיים יותר טובים", אומר איציק ומוסיף "אבל אני מאמין שאי אמון בממשלה הזאת יקרה, ברגע שתהיה קצת רגיעה. כי אם לא יחזירו את השבויים כבר לא יהיה מה להחזיר. יש לנו הרבה אנשים שכבר לא בחיים איתנו, ובאיזה שהוא שלב לא יתנו לנו נשק מארצות הברית, ככה אני מבין מכל הדיבורים, ואי אפשר למשוך את החבל יותר מדי עד שהוא ייקרע. אם הוא ייקרע, הממשלה הזאת תתפרק. המנדטים שיש להם שמא מישהו ייקח או לפני כן הם ימעדו וזה ייגמר. אי-אפשר למשוך את זה לעד. עוד קצת... בסוף זה יגמר. ואנשים לא מטומטמים", ", דברי "איציק הקטן".

- איציק. מה אתה חשב על היחס לפלשתינים? "אני אישית חושב שנולדנו לחיות כאן כשתי מדינות לשני עמים. השכנים הכי טובים שלי היו ערבים, החברים הכי טובים היו ערבים. אני זוכר שאחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים אימא שלי נדרה נדר שאם תשתחרר ירושלים היא תעשה לי את הבר מצווה בכותל, ושם עשיתי את הבר מצווה. ולא הייתה פעם, באיזו מלחמה, שאני הולך לשער יפו, לכותל, ושם הם חברים שלנו, זה סאלם עליכום וזה סאלם עליכום, את זה אני מנשק, הוא מנשק אותי, אני מחבק אותו, ואנחנו משחקים שש בש. אצל אחד הספרים סיפרתי אצלו במספרה, היה לנו כיף. וגם פה - הרבה חברים שלי ערבים, מזמינים למסעדות, רק תבוא תשב. בחלק מהחיים שלי הייתי גם נהג מונית ועצרתי באחד הלילות לשלושה בחורים. התברר שהם ערבים - 'קח אותנו לטייבה', ביקש אחד מהם. אמרתי לו - יאללה! נוסעים לטייבה. ובסוף אנחנו פותחים שם שולחן בטייבה, שוחטים כבש ויושבים עד שלוש בבוקר. כל כך התאהבו בי ואני כל כך התאהבתי בהם עד שנהיינו חברים. ואני דווקא חושב שנוכל לחיות זה עם זה ולגמור עם שנאת החינם הזאת. ערבי, אם תעשה לו כבוד, הוא יעשה לך פי שניים כבוד. ככה זה עובד. בכל דבר. תלמד לתת כבוד, ותקבל כבוד. אני תמיד חושב - מה ששנוא עליך - אל תעשה לחבריך. ואהבת לרעך כמוך. תהיה נאמן לאמירה זאת. וככה אני גדלתי, עם אהבה לזולת, עם כל הקושי. ככה גדלתי. ילד רחוב!".