השב"כ מזהיר את הממשלה מפני סכנה של קריסת הרשות הפלשתינית וכניסת אירן ושלוחיה, בראשות חמאס, לחלל הריק שייווצר בעקבות זאת – חשף ynet אתמול (6.6.24). וזה לא שהרשות תקרוס בגלל, או רק בגלל, שהיא מושחתת ובלתי יעילה ולא מספקת את המינימום הפוליטי והכלכלי לתושביה. זה יהיה גם, ואולי אפילו בעיקר, משום בישראל יש מי שרוצים לגרוס לקריסתה. זו הרי הייתה הקונספציה של בנימין נתניהו לאורך עשור: לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות ובכך להוכיח שאין עם מי לנהל מו"מ וממילא אין מה לדבר על מדינה פלשתינית. זה הרי מה שרוצה לעשות בצלאל סמוטריץ', המנסה בכל דרך אפשרית ובכל הזדמנות אפשרית למנוע מהרש"פ כספים שישראל חייבת להעביר לה. אז מה יבוא במקומה לפי סמוטריץ'? הוא לא מטריח את עצמו בזוטות כאלה. אבל לנוכח העובדה שהוא רוצה להתיישב ברצועת עזה, סביר להניח שהפנטזיות שלו לגבי יהודה ושומרון כוללות סיפוח שיוביל למדינה דו-לאומית או יחייב אפרטהייד. אפשר להתווכח על האחריות ל-7 באוקטובר; האסון כל כך גדול, שיש די והותר ממנה בשביל כווו-לם, כולל מי שאינם מסוגלים אפילו להגות את המילה הזאת. אם הממשלה המופקרת הנוכחית אכן תגרום לקריסת הרשות ואם נגלה שבמקומה קיבלנו את אירן חמש דקות מנתניה – האסון יהיה עוד יותר גדול והאחריות תהיה ברורה ביותר.

אותם משיחיסטים המבקשים למוטט את הרש"פ ולהתיישב בעזה, גם קוראים בקול גדול לצאת למלחמה מלאה נגד חיזבאללה. הדעות במערכת הביטחון ומחוצה לה חלוקות בנושא זה, ובהחלט זהו מקרה בו יש היגיון בשני הצדדים. האחד: אי-אפשר לתת לארגון טרור דתי קנאי, שמטרתו המוצהרת היא להשמיד את ישראל, להמשיך לשתק את חייהם של רבבות ישראלים, להפוך חבל ארץ שלם לשומם ולהגביר את הלהבות (תרתי משמע) כרצונו. האחר: מלחמה היא מלחמה, על כך הכרוך בכך; הניצחון ממש אינו ודאי והמחיר עלול להיות כבד מנשוא. אני רוצה לומר כמה מילים על הנקודה האחרונה, שאינה זוכה לתשומת לב מספקת. שיהיה ברור: חמאס הוא זבוב קטן בהשוואה לחיזבאללה; מלחמת חרבות ברזל תהיה פיקניק בהשוואה למלחמה מול חיזבאללה. זה איננו ארגון טרור אלא צבא של ממש. ביירות אינה עזה אלא בירתה של מדינה ריבונית. והעיקר: היכולת של חיזבאללה לפגוע ביעדים אסטרטגיים ובעורף, גדולה לאין ערוך מזו של חמאס. אני לא אומר שזה צריך להיות השיקול המכריע; אני כן אומר שאי-אפשר לקיים שום דיון רציני בלי להביא בחשבון עובדות אלו. אני לא מצפה לדיון שכזה מצד הסמוטריצ'ים והבן-גבירים; אני כן מקווה שכך הוא מתנהל בדרגים הקובעים, וכן מצפה מפרשנים ומומחים המתבטאים בפומבי לתת לשיקול זה את המשקל הראוי.

אני חוזר על עצמי, כי המציאות המוטרפת הזאת חוזרת על עצמה: איתמר בן-גביר שלא שירת בצה"ל יום אחד ובצלאל סמוטריץ' שסידר לעצמו שירות ג'ובניקי קצר ומאוחר – אלו הפכו להיות, לפחות בעיני עצמם ובעיני תומכיהם, לאסטרטגים הגדולים הדורשים את הזכות לכוון את ביטחון המדינה. בלי שום בושה, בלי שום פקפוק, בלי שום היסוס. שירות בצה"ל איננו בהכרח תנאי למומחיות ביטחונית, אבל צריך מינימום של מקור סמכות אחר, למשל אקדמי. סמוטריץ' ובן-גביר הם עורכי דין, שהידע והניסיון שלהם בביטחון הם בעיקר כעבריין ומייצג עבריינים (בן-גביר) וכפעיל התנחלויות (סמוטריץ'). לא משהו שמתחיל להתקרב למינימום של כישורים, ודאי לא ברמה האסטרטגית. 7 באוקטובר היה יום שחור משחור למומחים ולמקצוענים בתחום ביטחון המדינה. זה ברור. אך התשובה איננה להחליף את המקצוענים בחובבנים. הפתרון הוא להביא מקצוענים אחרים שילמדו מן הטעויות של קודמיהם. סנדלר אינו בא במקומו של רופא שכשל בניתוח, שריונר אינו תחליף למהנדס שהקים גשר שקרס. ביטחון המדינה חשוב לא פחות.

זה היה כמעט נוגע ללב. שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, בקול אשר נע בין זעקה לבין צעקה, ביקש להבין (2.6.24) מדוע הממשלה אינה מוכנה להתחייב לגייס השנה 3,000 חרדים. גלי מיארה מסרה לבג"ץ שזהו המספר שצה"ל ערוך ומוכן לקראתו בשנת הגיוס שהחלה בשבוע שעבר, ונציגיה הוסיפו שזה צריך להיות מספר המינימום. סולברג שאל שוב ושוב: נתוני הכנסת מלמדים שכבר ב-2017 התגייסו 3,000 חרדים ושבשנים שלאחר מכן המספר נע בין 2,000 ל-3,000. צה"ל זקוק לאלפי חיילים; "צורך קיומי", ציטט את הרצי הלוי והמשיך: "עכשיו, בעיצומה של המלחמה, אי-אפשר להתחייב לעמוד בזה?! על זה נתווכח?!" בא-כוחה של הממשלה, עו"ד דורון טאובמן, סירב לענות בחיוב. נראה שאפילו המינימום הקיים הוא יותר מדי. כי זו הממשלה שיש לנו. האינטרס הכיתתי קודם לאינטרס הציבורי. הבוחרים שלהם עדיפים על פני כל האחרים. המלחמה אינה מפסיקה את הביזה.

יש המשערים, כי בנימין נתניהו רוצה למשוך זמן בתקווה שדונלד טראמפ ינצח בבחירות ויתן לו יד חופשית, או לפחות יהיה פחות בעייתי (בעיניו) מאשר ג'ו ביידן. אם זה נכון, אזי זה מופרע ומופקר מהמון בחינות, ולא רק משום שביידן הוכיח שהוא הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן – ולפעמים צריך להציל אותנו מפני ממשלתנו. ראשית, מדובר לפחות בעוד שמונה חודשים של מלחמה ושפיכות דמים. הממשל הבא ייכנס לתפקידו ב-20 בינואר 2025, ולא סביר שהמזרח התיכון יהיה הנושא הראשון בו יעסוק טראמפ. רק תקשיבו לו: הוא רוצה להיות רודן ביום הראשון של נשיאותו, להעמיד לדין את יריביו, לסיים את המלחמה באוקראינה, להטיל מכסים על סין, להפחית מיסים, לאיים על נאט"ו ועוד כהנה וכהנה. שנית, טראמפ הוא פסיכופט מוכח ועבריין מורשע. מי שמוכן להפקיר בידיו את ביטחון ישראל, משול למי שמוכן להפקיר בידי איתמר בן-גביר את ביטחון ישראל. אופס, זה אותו אדם. שלישית, טראמפ אינו מסתיר את זה שיש לו חשבון אישי עם נתניהו, ש"העז" להכיר בנצחונו של ביידן ב-2020 ולברך אותו; ואצל טראמפ – הכל אישי. רביעית, עם טראמפ לעולם אינכם יודעים על איזה צד יקום בבוקר ומה יראה בפוקס ניוז ואיזה ציוץ יקרא ומי יהיה האחרון שילחש על אוזנו. אכן, ליגה אחרת.

הרב אֵלְיוֹ טוֹאָף (2015-1915) היה הרב של העיר אנקונה שבאיטליה בזמן השואה, והרב הראשי של רומא במשך 50 שנה. בספר זכרונותיו, "מיהודים ארורים לאחים בכורים" שמפרסם כעת יד ושם, הוא כותב על האווירה באוניברסיטת פיזה בה למד בשלהי שנות ה-1930 – בהחלט אזהרה אקטואלית לסבורים שהמתרחש בקמפוסים בארה"ב הוא בעיה חולפת: "אמנם מצד אחד תלמידי האוניברסיטה [היהודים] יכלו להמשיך בלימודים והמרצים היהודים המשיכו ללמד (אף על-פי שצמצמו בהרבה את נוכחותם ברחבי העיר), אבל מצד אחר לא היה אפשר להשוות את האווירה שהשתררה כעת בכיתות האוניברסיטה לאווירה שחווינו בעבר. אינני מדבר על החברים הלא-יהודים שאיתם למדתי והתכוננתי לבחינות – אלה היו ונותרו חברים, נאמנים לידידות גם כשהדבר לא היה מומלץ להם כל כך. "אני מתכוון לאותם התלמידים שפגשנו רק בשיעורים: איתם לא הייתה ידידות ואפילו לא היכרות, שלא לדבר על אידיאלים משותפים. רובם העדיפו עכשיו לא להתייחס אלינו, בחרו להתעלם ולהראות שאין להם איתנו שום קשר. אך היו גם הקנאים לפשיזם – אומנם לא רבים – שבכניסתו לכיתה של יהודי היו זורקים משפט הלצה, אמירה פשיסטית או גסת רוח כלשהי רק כדי להתבלט ו'להרוויח נקודות' בעיני המשטר".