ככל שהמלחמה בעזה נמשכת מבלי שיהיה ניתן לסמן קו עצירה ברור, הרי שתתנהל בו-זמנית מערכה תקשורתית/תעמולתית/הסברתית שבמסגרתה, כמו בדרך הטבע, תימצא ישראל בעמדת מגננה, בעוד ארגון הטרור הג'יהאדיסטי חמאס יסווג כ-"אנדר-דוג". נסיבות אלה הן בבחינת מאפיין מובהק של מלחמה א-סימטרית, על אחת כמה וכמה, כאשר הארגון מנהל לחימה, במתכונת גרילה, בחסות אוכלוסייה אזרחית צפופה.
ההישגים הצבאיים של צה"ל בלחימה, הגם שיש המערערים על עצם מימושם, גם בשל הרושם הנובע מהניהול האופרטיבי של המערכה אשר איפשר לגורמים טרוריסטים חמושים לחזור לערים ושכונות שכבר טוהרו על-ידי הצבא בשלב העצים של המלחמה, הרי שביסודם המדובר בהצגת תכלית יוצאת דופן בכל הכרוך בלחימה באזורים אורבניים. די אם נזכיר את העובדה שבכירים בצבאות מערביים הפליגו בשבחים לצה"ל בגין מהלכיו המוצלחים, חרף התנאים הסביבתיים, ללא אח ורע בשדה המערכה.
מלחמה א-סימטרית הפרדוקס המתקיים בין העליונות המוחלטת של צה"ל לבין התוצאות הלא מובהקות של סבבי הלחימה נגד חמאס והג'יהאד האיסלאמי, נותנים אותותיהם גם בהתייחס למלחמת "חרבות ברזל", שהייתה אמורה להיות בחזקת הביטוי האולטימטיבי של העוצמה הצבאית הישראלית, קרי - מבחן ההכרעה המובהקת, מעצבים סוג של תסכול אצל מקבלי ההחלטות ובציבור הרחב.
כאמור, עקרון הלחימה הא-סימטרית הננקט בידי ארגוני הטרור, נועד לעקוף את ממד העליונות הטכנולוגית והמערכתית הישראלית והוא משתקף בראש ובראשונה ביצירת יכולת ירי רקטי המכוון אל העורף הישראלי, אך לא פחות מכך, במישור התודעתי, בדגש להעצמת אירועי פגיעה בבלתי מעורבים, הרס מאסיבי ועוד, באמצעות כלי התקשורת הבינלאומיים.
תחושת החמיצות המחלחלת ברקע התמשכות המלחמה, מייצרת סוג של תסכול אצל מקבלי ההחלטות ובקרב הציבור הרחב; זו מוזנת גם מהכרסום המהותי במעמדה הבינלאומי של ישראל, ומהפרופיל הגבוה של גילויי השנאה כלפיה גם ברחבי העולם המערבי.
היה מקום לצפות שהאסון שפקד את ישראל ב-7 באוקטובר, ימונף במלוא העוצמה באמצעות גורמי המקצוע הישראלים במערכה על התודעה, באופן שימחיש במלוא חומרת הדין את מעגל האיומים המקיף את ישראל, והנגזרות מכך בהתייחס לסכנות האורבות למדינות המערב. בפועל, גם המאמץ ליצור גזירה שווה בין חמאס לבין "דאעש" התחוור למרבה האכזבה כקמפיין קצר מועד שנגדע בעודו באיבו.
המערכה הצבאית והמערכה על התודעה הן בבחינת כלים שלובים ומשלימים, ועל כך נכתבו אין סוף מאמרים, ובמבחן המעשה ננקטו אומנם מהלכים ארגוניים שהניבו מעת לעת תוצאות שהותירו חותם בספקטרום התקשורתי. אולם למגינת הלב, בכל פעם מחדש נדרשת ישראל לשורת אלתורים כדי לייצר מכניזם אמין שירכז את הפן של המערכה על התודעה כפן משלים למלחמה בשדה הקרב.
תובנותיו של וולטר איתן בנושא ההסברה כבר ב-1948 החולשה האינהרנטית של ישראל בתחום שזכה למונח הסטרילי המכובס "דיפלומטיה ציבורית", אובחנה עוד טרם הכרזתה של המדינה. מי שנתן דעתו לסוגיה זו וזיהה את הערכים המוספים שלה, היה וולטר איתן, מבכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אשר כיהן גם כדובר הסוכנות, ולימים, מייסד שירות החוץ הישראלי והמנכ"ל הראשון של משרד החוץ. באותם ימים לא ננקטה הבחנה בין הסברה לבין תעמולה, אולם הכוונה הייתה זהה. במאמר דידקטי נוקב שפורסם בעיתון "הצופה" ב-18 במארס 1948, התריע איתן על חשיבותה של ההסברה, ועל מחדליה של ההסברה הציונית. בין השאר חידד כי - "יש להודות כי עד עכשיו טרם למדו בארץ או בחו"ל כיצד לטפל כראוי בבעיית התעמולה הציונית. ראשית, פעולה זו סבלה תמיד מחוסר הון מספיק...התקציבים קוצצו תמיד במידה רבה...
... התעמולה הציונית סבלה, גם עקב תכנון לקוי. כל מדינה מקיימת כיום מנגנון המתכנן פעולות משקיות וכד', וגם מנגנון ליחסי ציבור, האחראי לתכנון התעמולה והנחלתה. לנו אין מנגנון כזה; אנו נזקקים לפתרונות רגעיים. פעולתנו מתגלגלת ממשבר למשנהו, ואנו נושמים לרווחה כל פעם שהננו מצליחים להתגבר על איזשהו מכשול. אין לנו זמן ואין לנו כל נטייה להקדים ולחשב את צעדינו עשר או חמש שנים או אפילו שנה אחת מראש. התוצאה היא אימפרוביזציה מתמדת; מאמץ בלתי פוסק לצאת איכשהו מהסבך אשר הננו נקלעים לתוכו.
...אין לנו פיקוח והנהלה מאוחדים; יש יותר מדי מוסדות תעמולה ציוניים... וכן חסר קו מרכזי והמוסדות השונים אינם משולבים ומתואמים כראוי בינם לבין עצמם.
התעמולה הציונית טועה לעיתים קרובות בהנחותיה ביחס לידיעותיו של הקהל. כך למשל, מסבירים לעיתים רחוקות את עצם יסודות הציונות, חושבים כנראה שהם מוכרים לכל - ואין זה נכון... מרבית מידידינו, אף הקרובים ביותר, סבורים שהציונות איננה אלא תרופה לבעיות הפליטים היהודים, הם תומכים בה מתוך תפיסה זו בלבד. עצם רעיון הלאום היהודי זר בתכלית לרבים, לרוב הגדול - הלא הטענה הציונית כולה מיוסדת על רעיון זה; אף העובדות בדבר היישוב ידועות אך בצורה קלושה מאוד.
...אין שאר אומות העולם מוכנות - בלי תעמולה מתאימה - להזדהות אתנו בצערנו וזעמנו המתעוררים למראה החזקת שרידי יהדות אירופה במחנות מאז "שחרורם" מהרדיפות הנאציות."
במאמרו ממליץ וולטר איתן לנקוט במספר צעדים, שיהיה בהם כדי לשדרג את איכות ההסברה הציונית, בהינתן האמצעים שהתאמו לרוח התקופה:
"בלי ספק, חסרה התעמולה הציונית הבנה ביחס לדברים שיש להם "ערך של חדשות". כדי להצליח בהסברתה של מקודה מסוימת, יש לבחור את הצורה המתאימה ובעיקר את הזמן המתאים, ו"הזמן המתאים" נמשך לפעמים רק יום אחד בלבד. דבר שהוא מעניין ומשפיע בשעה מסוימת עלול ליפול על אזניים אטומות כעבור 24 שעות בלבד. כדי לנצל את גורם הזמן, את "הרגע הפסיכולוגי" המתאים, זקוקים אנו למנגנון תעמולתי יעיל בהרבה אף מזה העומד לרשותנו כיום באמריקה. בעיית "הערך של חדשות" חלה למעשה על כל יחסינו עם העיתונות. העיתונות היא מכשיר התעמולה העולה בעוצמתו על כל שאר צינורות תעמולה הקיימים בעולם. היא עומדת לרשותנו - אם רק נדע כיצד לטפל בה. העיתונאים מחפשים תמיד חומר והם מקבלים אותו ברצון, אם אומנם זהו החומר הדרוש להם."
בממד הביצוע הצביע איתן על היתרון המובהק המגולם בחומר המצולם, זאת טרם נחרתה בתודעה המימרה "תמונה אחת שווה אלף מילים" (הגם שמימרה זו היא בת יותר מ-2500 שנה והיא מיוחסת לפילוסוף הסיני קונפוציוס) . בלשונו, "תמונות - צילומים וסרטים - הינם כלי יעיל ביותר במחסן הנשק התעמולתי". לדבריו, "היהודי בדרך כלל סומך יותר על המילה הכתובה...והיום ממעטים בני האדם בקריאה... הבנת תמונה תובעת מאמץ רוחני הרבה יותר קטן"...
לסיכום ידגיש וולטר איתן כי בנושא ההסברה הציונית
"חסרה ידיעה טכנית של שיטות הביצוע ואולי גם דימיון, הנהלה, משמעת, וביצוע." חידלון ההסברה במלחמת "חרבות ברזל" דומה כי מעט מדי מתובנותיו של וולטר איתן הוטמע במערכות הדיפלומטיה הציבורית הישראלית. שוב ושוב מתחוור כי אין ספק בתחושה שהצדק נוטה לצידנו, וכי לאמונה שהעולם יטה חסד למדינה דמוקרטית הנאבקת בארגוני טרור ג'יהאדיסטיים רצחניים אין תוחלת בלתי מוגבלת. ככל שהמערכה הצבאית תתארך, כך יסתבר כי סממני האמפתיה וההזדהות עם הצד שהותקף, יחליפו צד, ויהפכו לאבן ריחיים שתציב אילוצים לא פשוטים על מקבלי ההחלטות.
כלום ייתכן שהעולם החופשי יתייחס בשוויון נפש עד כדי נרמול למעשי הטבח, ההרג והזוועה הבלתי נתפסים של מחבלי חמאס נגד אזרחים ישראלים שלווים ביישובי עוטף עזה? האם ניתן להעלות על הדעת שהעולם יבכר לגנות את ישראל על מהלכיה לחיסול ארגוני הטרור הרצחניים המאיימים גם על מדינות המערב, עד כדי האשמתה ברצח עם? הדבר בלתי נתפס ממש!
בקונטקסט הישראלי, עקב אכילס של כל מבצע צבאי מול ארגוני הטרור ברצועת עזה,משתקף בממד הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, גם בהינתן העובדה המוכרת זה מכבר, כי חמאס והג'יהאד האיסלאמי מנצלים את האזרחים הבלתי מעורבים כמחסה מפני תקיפות צה"ל. כבר היו דברים מעולם, שפגיעה בשוגג באזרחים הקימה נגדנו גם מדינות ידידותיות באופן שאילץ את ישראל לסיים באחת מבצעים צבאיים מבלי שהושלמו מטרותיהם.
דומה כי בסוגיה זו לא נעשה די הצורך מן הצד הישראלי, וגם כאשר ננקטו צעדים משמעותיים שתכליתם מזעור הפגיעה באזרחים, הרי שלא ניתנה לכך תהודה בפרופיל הנדרש. הטלת כרוזים מן האוויר, התקשרויות טלפוניות טרם הפצצה, פתיחת מסדרונות הומניטריים להבטחת שלומם של אזרחים וניתובם למרחבים בטוחים, כל אלה אינם מהודהדים כהלכה ובעצימות הראויה בכלי התקשורת הבינלאומיים.
הכשל הבלתי מוסבר במיתוג חמאס כארגון ג'יהאדיסטי רצחני כשל מהותי בדיפלומטיה הציבורית של ישראל סביב המלחמה ברצועת עזה נעוץ בעובדה שלא השכלנו להטמיע בדעת הקהל הבינלאומית את ההבחנה בין ארגון הטרור הג'יהאדיסטי חמאס, לבין האוכלוסייה הפלשתינית ברצועת עזה. בהינתן הבורות התהומית בקרב ציבורים רחבים בעולם בהתייחס לרקע ולשורשי הסכסוך בכלל ולמאפיינים הממוקדים של מטרות המלחמה הישראליות בפרט הרי שבעיני דעת הקהל הבינלאומית העם הפלשתיני וחמאס - חד הם.
לטשטוש תחומים זה הייתה אף השפעה מכרעת על החלטת דרום אפריקה לעתור נגד ישראל בפני בית הדין הבינלאומי בהאג בתואנה של רצח עם, תוך עשיית שימוש בהתבטאויות של גורמים ישראלים, רשמיים ופרטיים אשר באלגוריה תנכ"ית נקטו השוואה מתבקשת בין חמאס לבין עמלק, וציטטו את הציווי המקראי של מחיית זכר עמלק. במלים אחרות, המסר של דרום אפריקה לעולם ולבית הדין בהאג הוא שישראל יצאה למערכה בעזה כדי להשמיד את העם הפלשתיני. ממש עתה הוכנסה ישראל ל"רשימה השחורה" של האו"ם, כמי שפוגעת בילדים במסגרת המלחמה ברצועת עזה.
ניכר כי ישראל אינה מתאמצת די הצורך לחשוף את פני הרשע של חמאס, ובכלל זה את אמנת הארגון - המסמך המכונן בעל אופי אנטישמי ואנטי מערבי, המכיל מחויבות אידיאולוגית בבחינת "קרדו" לחיסול מדינת ישראל ולהנחלתה, הלכה למעשה, של המנטרה "מהנהר ועד הים", שהפכה לסיסמתם האולטימטיבית של המוחים בעולם נגד ישראל, מבלי שיפנימו ש"אלילם התורן" אינו אלא ארגון רצחני הנעדר צלם אנוש.
ממד הפגיעה באזרחים - נקודת תורפה בדיפלומטיה הציבורית הישראלית בה בעת משתקף מחדל הסברתי מהותי נוסף מעצם העובדה שהרשויות הישראליות לא טרחו די הצורך להזים ולקעקע את אמינות נתוני הנפגעים מן הצד העזתי, אותם מפרסם משרד הבריאות של חמאס ברצועת עזה, אשר על פני הדברים היה אמור לחדול מלהתקיים כיישות רלוונטית. ברי כי המדובר בגורם מוטה בעליל, אשר משכיל להתל בדעת הקהל הבינלאומית בעזרת טפלול שיטתי המציג תמונת נפגעים אינפלציונית, שבמסגרתה מזדקר לעין המספר הדומיננטי של ילדים ונשים בקרב ההרוגים. הגורם הנ"ל אינו מתייחס כלל למספר נושאי הנשק ואנשי המנגנונים של חמאס שנהרגו במלחמה, כאשר נהיר כי הללו מהווים את חלק הארי של הנפגעים.
העובדה שהנתונים מבית היוצר של חמאס שימשו בסיס למסכת הטיעונים של בית הדין הבינלאומי בהאג, שולבו בנאומים של נשיא ארה"ב ומנהיגים מערביים אחרים, ולפיכך עוגנו בתודעה כראיות מוצקות לסוג של הרג שיטתי של אזרחים בידי צה"ל, אינה מתקבלת על הדעת!
כך למשל, סוכנות הידיעות AP הדגישה (ב-15 במאי 2024) כי לנתונים המספריים המדווחים מעזה יכולים להיות השפעות משמעותיות על החלטות בתי הדין בהאג שעוסקים במלחמה. התחקיר שערכה AP מצא פגמים בניהול הרישום הפלשתיני והסיק כי הנתונים המספריים מנופחים בכוונת מכוון, בפרט לאחר שמערכת הבריאות העזתית החלה לקרוס (בדצמבר 2023), אזי משרד הבריאות העזתי החל להסתמך על דיווחים בלתי אמינים בכלי תקשורת ערביים.
זאת ועוד; על-פי ההערכות המעודכנות של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מ-13 במאי 2024, מספר ההרוגים האזרחיים ברצועה ירד בחצי לעומת ההערכות הקודמות שהופקו על סמך נתוני חמאס; בעוד הערכות המוקדמות גרסו כי ברצועה נהרגו 24,000 אזרחים או לא מעורבים, הרי שבהערכה העדכנית, המספר הוא 12,756 הרוגים. במסגרת זו חתך האו"ם כדי מחצית גם את ההערכה לגבי מספר הנשים והילדים עד גיל 18 שנהרגו בהשוואה לנתונים שפרסם בעבר.
בשדה הדיפלומטיה הציבורית משול דוח האום הנ"ל ל"הרמה להנחתה" של ממש; האם נעשה די כדי להפיק את מיטב הדיבידנדים ההסברתיים מבחינתה של ישראל? למרבה האכזבה אין זה מצב הדברים, והטיפול הפומבי והדיפלומטי בסוגיה זו היה מינורי ובוודאי קצר מועד!
האמנם קיים משבר הומניטרי ברצועת עזה? נרפות דומה משתקפת בעיסוק הפומבי בעניין המשבר ההומניטרי ברצועת עזה, בעיקר בהינתן הלחץ האמריקני הבלתי פוסק להגדלת היקף הסיוע המוכנס לרצועה במעברים היבשתיים. האשמת ישראל ב"הרעבת האוכלוסייה העזתית" הייתה ציר מרכזי בעתירת דרום אפריקה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג; טיעון זה חלחל והתקבע בדעת הקהל הבינלאומית כמשקף את המציאות לאשורה. מעשית, זהו תיאור מעוות ומשולל יסוד, ולישראל הייתה יכולת מעשית להוכיח זאת, הן בנתונים סטטיסטיים קשיחים, והן בחומרים מצולמים. היה בהחלט מקום להציף בריש גלי, את העובדה שאנשי חמאס שמו ידיהם על שיירות של סיוע הומניטרי וגרמו בכך במו ידיהם למניעת אספקת מזון לחלק מאוכלוסיית רצועת עזה. נראה כי בשל שיקולים מדיניים-אסטרטגיים הנוגעים לשימור שיתוף הפעולה עם ארה"ב בעת הלחימה, נמנעה ישראל מפתיחת "חזית דיפלומטית" נוספת מול הנשיא ביידן, ובסוג של מחווה מתוך השתעבדות, נאלצה לתת יד לאובססיה האמריקנית כלפי ישראל בהקשר להגדלת היקף הסיוע ההומניטרי לתושבי רצועת עזה.
חוסר האחריות שבהעצמה הנמהרת של תמונות ההרס ברצועת עזה מן הדין לתת את הדעת גם לפן נוסף של המערכה על התודעה, המשקף סוג של דילמה בין הצורך הטבעי לחשיפה יזומה של הישגי הצבא במלחמה, כמרכיב התורם להרמת מורל חיילי צה"ל, לבין האימפקט העלול לנבוע מכך על דעת הקהל הבינלאומית. בהקשר זה זכורה היטב הערתו הנוקבת של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ (מ-25 במארס 2024), אשר סנט בישראל על כי היא מובסת בשדה הדיפלומטיה הציבורית גם בשל העובדה כי מצאה לנחוץ להציג לראווה את ההרס והחורבן "המרושעים" שגרם צה"ל לתשתיות ברצועת עזה. לדבריו, יש לתלות גם בכך את האשם להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל.
כאשר עיני כל העולם ממוקדות בנעשה ב"חצר הקדמית" של ישראל, מן הראוי שגורמי המקצוע ישכילו לעשות את המיטב כדי שלא להיכשל במבחנים אלמנטריים במישור הדיפלומטיה הציבורית. יצר הנקם כבודו במקומו מונח; אולם ניהול מלחמה חזקה שיתעלה אל מעבר למאוויים קמאיים, וישקלל מכלול של פרמטרים משפיעים, גם נוכח מצבה הבינלאומי הרגיש של ישראל, והעובדה כי על פני הדברים תיתפס תמיד כצד החזק במשוואת הכוחות. הסמליות שבתיעוד "חגיגי" של פיצוץ הפרלמנט של עזה, בית המשפט המקומי ומוסדות ציבור אחרים, הופכת עד מהרה למעשה שיצא שכרו בהפסדו, אם לא למעלה מכך, מה גם שמעשים מתועדים אלו שימשו כראיות מפלילות נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, המתווספות לסנטימנט ההולך ומתגבר בקהילות שונות בעולם המערער על עצם הלגיטימיות של קיומה של מדינה יהודית, קל וחומר מידת שרירותה של הציונות.
מה נדרש לעשות? יוצא אפוא כי הלקונות הבסיסיות שעליהן הצביע וולטר איתן במאמרו מ-1948, מקבלות משנה תוקף גם כחלוף 76 שנה. ההסברה הישראלית אינה משכילה להתברג כ"מכפיל כוח" במערכה המתמשכת על עצם קיומה של המדינה, בשעה שהעולם הפנים זה מכבר כי הדיפלומטיה הציבורית היא חלק בלתי נפרד של העשייה המדינתית ברחבי הגלובוס. גם אם מלאכת ההסברה מקבלת תדיר צביון של ריטואל הממחזר ארגומנטים המצטיירים לעיתים כקלישאתיים, שהרי ממילא "העולם כולו נגדנו", כורח הנסיבות מנחה התמדה ללא לאות, כושר תגובה והתייחסות בתזמון מהיר, וניצול מושכל של האמצעים הזמינים לצורך הטמעת המסרים שנועדו לשרת את מטרותיה האופרטיביות והאסטרטגיות של ישראל.
לא ניתן להתעלם מהצלחות ספוראדיות של הדיפלומטיה הציבורית הישראלית לאורך השנים, אולם בהינתן ה"עליהום" העולמי הנוכחי נגד ישראל, נחוצה תשובה ציונית הולמת, אשר תנחיל את הנראטיב הישראלי, ויפה שעה אחת קודם. הגיעה השעה לקבלת החלטות גנרליות שיצקו תכנים של ממש למערך ההסברה הלאומי, כמסגרת הארגונית הייעודית, אשר תחת כנפיה יפעלו גורמי ההסברה המסורתיים, דוגמת דובר צה"ל ומשרד החוץ. יש לשקול במלוא הרצינות את הכפפת מערך ההסברה הלאומי ליועץ לביטחון לאומי, כחלק מהמועצה לביטחון לאומי, כגוף מתכלל. כך תינתן מעטפת אופרטיבית שתוכל להזין את גורמי ההסברה בזמן אמת כמעט, במסרים יזומים ו/או תגובתיים אשר ישרתו באופן מיטבי את הדיפלומטיה הציבורית הישראלית.