לאחר שלוש שנים של ממשלה קיצונית חסרת רחם תחת הנשיא איברהים ראיסי, 61 בעלי זכות הבחירה באירן יילכו שוב לקלפיו ב-28 בחודש. שישה מועמדים מתמודדים על החלפתו של ראיסי, שנהרג בחודש שעבר בהתרסקות מסוקו: שלושה קיצוניים, שני שמרנים פרגמטיים ורפורמטור. בהנחה שחמשת הראשונים יחלקו ביניהם את קולות השמרנים, שיעור הצבעה גבוה עשוי להוביל לנצחונו של השישי – צופה אקונומיסט.
המועמד המוביל עודנו מוחמד בכר קליבאף, לשעבר קצין צבא ומפקד המשטרה, יו"ר שמרני-פרגמטי של הפרלמנט וקרוב משפחה של עלי חמנאי. אם ארבעת השמרנים האחרים יפרשו ויתמכו בו, הוא אמור לנצח בקלות. אבל הוא גם התמודד שלוש פעמים בעבר לנשיאות והפסיד. מבקריו מימין ומשמאל טוענים שהוא מושחת וצבוע. למרות ביקורתו על המערב, בנו הכריז שיש לו 150,000 הדולר הדרושים כדי לקבל אזרחות קנדית במסלול מהיר.
קליבאף גם לא יכול לבנות על פרישה של עמיתיו. סעיד ג'לילי, מי שעמד בראש המשלחת האירנית לשיחות הגרעין, הוא יריב ותיק, נתמך בידי "חזית היציבות" (קבוצה של קנאים וטהרנים) והולך בעקבותיו של ראיסי. כך גם ראש עיריית טהרן, עלירזה זקאני, ואמיר חוסיין גזיזאדה העומד בראש "קרן הצדקה הממשלתית לקדושים" ומי שהיה דובר "חזית היציבות". לעומת זאת, המועמד הפרגמטיס האחר, מוצטפא פורמוהמאדי, הפגין יותר גמישות. הוא כהן דת שטיפס במשרד המודיעין ובדרך סייע לדון למוות אלפי מתנגדי משטר, אך היה שר בממשלות שמרניות ורפורמיסטיות כאחת.
האיש מבחוץ הוא מסעוד פזשקיאן, המתלבש בצורה חופשית ומדבר כמו אירני נורמלי – מגדיר אותו אקונומיסט. הוא מנתח לב שדעותיו הולכות לרעיונות השמאליים של מהפכת 1979. כחבר פרלמנט הוא מתח ביקורת על דיכוי ההפגנות נגד תוצאות הבחירות ב-2009 ועל פעולות משטרת הצניעות נגד המפגינות ב-2022. כמו רבע מן האירנים, מוצאו של פזשקיאן בצפון-מערב אירן הדובר טורקית והוא פועל למען זכויות המיעוטים האתניים הרבים. במחווה נדירה של חיבה, אולי כדי לזכות בקולות הנשים, הוא אחד בידה של בתו כאשר הכריז על מועמדותו. גוש הרפורמיסטים כבר התייצב מאחוריו, בתקווה שיוכל להגיע ליחסים סבירים יותר עם המערב.
הבעיה המרכזית תהיה להביא את הבוחרים לקלפיות. האירנים מותשים ממערכת פוליטית שלא הסתגלה למציאות. שיעור ההצבעה בבחירות ב-2021 היה הנמוך אי-פעם, ופזשקיאן אינו ידוע. תפקידו הבכיר ביותר היה שר הבריאות לפני שני עשורים ויש לו רק שבועיים להעביר את המסר שלו. הבוחרים גם למודי אכזבות מ-2009 ו-2013, כאשר מועמדים רפורמיסטים רק העמיקו עוד יותר את בידודה של אירן.
הבחירות עודן מנוהלות בקפידה. מועצת הנאמנים, שחבריה ממונים בידי חמנאי וראש הרשות השופטת, פסלה למעלה מ-90% מהמועמדים ואישרה כאמור שישה בלבד. היא פסלה את כל הנשים, הכורדים, הערבים והחילונים; סונים אפילו לא טרחו לנסות. כל המועמדים הצהירו על נאמנותם לחמנאי. עם זאת, הבחירות עשויות לסייע לחמנאי להתגבר על עידן ראיסי, שהוא ואנשיו עצבנו אותו. מסע המוסר שלהם ערער את יחסי השלטון עם הציבור, הניהול הכלכלי הכושל שלהם ריסק את המשק. ראיסי אומר-ההן התגלה כמועמד להחליף את חמנאי עצמו – המבקש לקדם לתפקיד את בנו, מוג'טבא חמנאי.
חמנאי, המנהיג הפרנואיד שאינו סובל יריבים, מנצל את ההזדמנות כדי לבסס מחדש את עליונותו. חמישה מבין ששת המועמדים אינם יכולים לבוא במקומו משום שאינם כהני דת. היחיד העומד בדרישה זו, פורמוהמאדי, חובש טורבן לבן המלמד על מעמד נמוך (לעומת הטורבן השחור של ראיסי, סמל להיות צאצא של משפחת הנביא מוחמד). המועצה פסלה מועמדים שאפתנים כמו הנשיא לשעבר מחמוד אחמדיניג'אד ויו"ר הפרלמנט לשעבר, עלי לריג'אני. גם אם הבחירות לנשיאות לא ישנו משמעותית את הליכי קבלת ההחלטות באירן, הן יתנו למשפחת חמנאי יד חופשית יותר להכריע במאבק החשוב באמת: על תפקיד המנהיג העליון.