תודה למערכת ידיעות אחרונות שפרסמה היום מוסף מיוחד במלאת 20 שנים למותה של נעמי שמר. מותה? לא בדיוק. משהו ממנה יחיה לעד. בביתם של עליזה ואהוד אולמרט אמרה לי המוסיקולוגית מיכל זמורה כהן כי "טרובאדורית כמו נעמי שמר נולדת פעם באלף שנה." סומך עליה. המוסף המיוחד מביע געגועים עמוקים אליה. גם אני. כמי שמשתתף ב"שירת הרבים" (ביטוי שלה) הן ב"טיש הגדול" של משה להב ולאחרונה גם ב"צוותא" עם זמרות האופרה בניצוחו המאלף של דוד זבה אני יודע עד כמה היא נוכחת. אחרי שכתבה את "ירושלים של זהב" - שיר שמילותיו על גבול הגאונות עם שורשים עבריים וריח אורנים - התפתח בינה לבין עמוס עוז - סופר נכבד מאוד ואהוב עליי - ויכוח. הוא כעס שכתבה כי עד מלחמת ששת הימים הייתה "כיכר השוק ריקה", והיא השיבה כי אם אסור ליהודים לדרוך בה היא ריקה. מצטער עמוס, היא צדקה. כי היא לא הציעה להדיר רגל ערבי מן הכיכר. רק להבטיח כי גם יהודי יורשה לנכוח בה (המפאי"ניקים ראו בערבים חלק מהותי בארץ ישראל. משה דיין אמר לי פעם כי אינו רואה לעיניו את ארץ ישראל בלי גדר הסברס של הערבים.). אחר כך האשימו אותה שהפכה ימנית. היא נפגעה ושמעתיה מסבירה: היא נולדה בקיבוץ כינרת. בית האבניים של מפא"י. דוד בן-גוריון. ברל כצנלסון. שאול אביגור (מאירוב). הם היו ציונים וביטחוניסטים והיא נשארה במורשת שלהם אלא שהמפלגה זזה שמאלה. "היא זזה, אני נשארתי במקום." עד היום אני סבור ש"ירושלים של זהב" הוא ההמנון הראוי לישראל גם אם פה ושם ניתן להחליף מילה. (כך גם עשו מנהלי גימנסיה הרצליה עם ההמנון של נפתלי אימבר "התקווה".) אין תחליף ל"ובבואי היום לשיר לך/ ולך לקשור כתרים/ קטונתי מצעיר בנייך/ ומאחרון המשוררים/...כי שמך צורב את השפתיים/ כנשיקת שרף' אם אשכחך ירושלים' אשר כולה זהב." גרתי בה שנים רבות, ואני מודה שהדבר התאפשר לי בזכות האוניברסיטה העברית והעסקתי בעיתון הארץ, כל יום היה של זהב. אז באיזו שורה לבד מהשיר הזה להיפרד בחג שמח? לרגע אני חוזר: "מי מבוע, מי תהום ומי נהר."