לא מכבר חגגנו את יום העצמאות ה-76. לפני כמה ימים ציינו 57 שנים למלחמת ששת הימים. שני התאריכים המשמעותיים הללו בתולדות המדינה עברו הפעם בתוך המלחמה המתמשכת זה כבר למעלה משמונה חודשים, "חרבות ברזל".
העצמאות הושגה לאחר מלחמה שארכה כשנה וחצי. נלחמנו בצבאות חמש מדינות ערב, שרצו למנוע מימוש הסכם החלוקה של 2 בנובמבר 1947. מלחמה שגבתה 6,000 חללים מקרב ישוב יהודי שמנה 600 מאות אלף נפש בלבד.
לימים כתב על כך אלוף (מיל') רחבעם זאבי ז"ל: "צבא של יחפנים, בלי סיוע ארטילרי, חיפוי אווירי או לוגיסטיקה מסודרת יצא למלחמה ההיא ללא סיכוי לנצח, ואף-על-פי-כן שב ממנה עטור ניצחון. ניצחנו כי היינו מאוחדים וחדורי אמונה בצדקת הדרך, כי האמנו בניצחון".
כך קמה והייתה לעובדה מדינת העם היהודי. קמה - אבל לא נחה על זרי הדפנה. נדלג על מבצע "קדש" (1956) ונגיע ליוני 1967. זו הייתה מלחמה בלתי נמנעת, לאחר סגירת מיצרי טיראן. אל צבא מצרים הצטרף צבא סוריה, ולאחריה גם ירדן ששלטה עד אז בגדה. ישראל יזמה מכה מקדימה והכריעה את המערכה, בשלוש החזיתות, בשישה ימים, שהניבו אלבומי ניצחון וספרי תהילה למכביר.
צה"ל שלט בתום המלחמה בשטח הכפול פי שלושה מישראל של קווי 67. העולם כולו הריע לנו. גאווה הייתה להיות ישראלי באותם ימים, שבהם גם שוחררו העיר העתיקה והכותל המערבי. צבא קטן הדביר שני צבאות אדירים, ולהם מיטב החימוש. שוב שולם מחיר כבד, בנפול 780 לוחמי צה"ל. אי-אפשר לשכוח את מראות הדגלים הלבנים שהונפו על בתי הערים והכפרים ברחבי יו"ש. עוצמת הניצחון עשתה את שלה במזה"ת וברחבי תבל.
הערבים ראו את שיכרון הניצחון שלנו, את פרצי השמחה של הישראלים שחשבו כי תם עידן המלחמות, ולא נרתעו. אנחנו עלצנו, אויבינו הכינו את המערכות הבאות והן לא איחרו לבוא - מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים (העזה במלחמות, ארכה שלושה שבועות וגבתה מחיר דמים של 2800 חללים), שתי מלחמות בלבנון, וכמובן מבצעים ביו"ש וברצועת עזה. אירגוני הטרור הרימו ראש, ולמעשה החליפו את הצבאות הסדירים של המדינות השכנות, גם הרחוקות (עירק ואירן).
חיינו באשליה כי תם עידן המלחמות הגדולות. נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, סוריה התרסקה במלחמת האזרחים הפנימית שלה עם חצי מיליון קרבנות. ואז נכנסנו לעידן הקונספציה. חשבנו כי צה"ל ושאר זרועות הביטחון יידעו להסתדר מול אש"ף, חמאס, חיזבאללה ויתר ההתארגנויות הטרוריסטיות.
מעטים העלו על דעתם שדוקא מולם ניקלע למלחמה הממושכת והאכזרית ביותר. מלחמה שאותה תיכננו חודשים ושנים ראשי הנחש שטופי השנאה, ידעו להפתיע אותנו, השאננים. ב-7 באוקטובר הם הצליחו לפרוץ לגבולנו, לכבוש ולו זמנית את ישובי עוטף עזה, תוך ניצול גדול המחדלים של מערכת הביטחון וההנהגה המדינית.
במבט לאחור נהיר, כי אילו ידע מפקדי צה"ל לקדם את פני הרעה, אילו היה הצבא ערוך לבלום את המיתקפה הרצחנית, פני ההיסטוריה היו שונים. ואולם באותה שבת ארורה נפתח דף קשה ומר בתולדות ישראל. אסון שכמותו לא חווינו: הרס ישובי העוטף, פינוי ישובי גבול הלבנון, מלחמה רב זירתית שאת סופה אין רואים באופק.
ככל שהצלחנו מול צבאות סדירים, כשלנו מול אירגוני טרור ברבריים, שפועלים מתוך רצועת עזה, דרום לבנון ובתוככי יו"ש. שתי נסיגות חד-צדדיות שפורשו על-ידי האויב כביטוי לחולשה ורפיון רוח ישראלי. לשיקולי המערכה הנוכחית נכנס אלמנט קשה ביותר, חסר תקדים - יותר מ-200 אזרחים שנחטפו, 120 מהם עודם בשבי.
היינו מורגלים לניצחונות מזהירים, לסמוך על צה"ל, ואנו מוצאים עצמנו לראשונה בחשש גדול מפני חורבן הבית, מפני מספר החללים ההולך וגובר, מפני גורל החטופים, מפני הרס חבלי ארץ שלמים. כל האתוס הציוני-צבאי שנבנה בגאון מאז תש"ח ו"ששת הימים" - קרס לחלוטין.
"חרבות ברזל" היא היפוכה הגמור של "ששת הימים" בכל המובנים - הצבאי, המדיני, הכלכלי וגם החברתי. וזהו הדבר החמור: שסעים בעורף, הפגנות מרי בצמתים, תקשורת שמרבה לתקוף את הנהגת המדינה (כאילו עתה היא השעה), לשנמך את הרוח הלאומית והפרטית, להפיח תחושת תבוסתנות, חולשה, אי-האמון ביכולת לגבור על האויב. לצד כל זה - בידוד מדיני גובר בעולם שמעריך רק את החזקים, אנטישמיות גוברת, הנהגה מפלגת, ישראלים יורדים, דיכאון כללי, בלי אופק של סיום המערכה.
ישראל נמצאת בשפל, בבידוד, אבל ביכולתה להיחלץ מבור התחתיות אם, כדברי גנדי על מלחמת תש"ח, לא נתייאש, נתחזק ברוחנו, נהיה מאוחדים וחדורי אמונה בצדקתנו. אם אין אני לי - מי לי?