בשלהי 2017 פוטרנו מרדכי (מוטי) גילת ואני מישראל היום. מחנה הרודן בנימין נתניהו הפעיל לחץ על בעלי העיתון. אך החזקנו בהסכמי עבודה שהבטיחו לנו את חופש הביטוי, ואכן עשינו בו שימוש. כתבתי שורה ארוכה של מאמרים ביקורתיים על נתניהו והעורך עמוס רגב עמד בדיבורו ופרסם אותם.¹ ואז יום אחד נודע כי הוא מפסיק לשמש כעורך העיתון. תחתיו הובא בועז ביסמוט שעוד אז היה חנפן כדי גועל. תוך כמה ימים פיטר אותי ולמחרת את מוטי. לדבריו שכרנו גבוה מדי. זה היה שקר כי בו במקום הצעתי לו לדון בהפחתת שכרי והוא אפילו לא רצה להאזין. מישהו שמע שרביב דרוקר או מתן חודורוב התקוממו על הפיטורים שהיו מהלך דיקטטורי של סתימת פיות? מה פתאום, הם היו "ילד טוב ירושלים" ומילאו פיהם מים. להפך, ביסמוט הפך כוכב העל של כלי התקשורת האלה. ליטפו אותו בכל הערוצים. לא זוכר שהזכירו לו שהתנועע כמו שרת של הדיקטטורה. עתה עלה בידי הרודן להביא למינוי הח"כית לשעבר יוליה שמאלוב ברקוביץ' למנכ"לית ערוץ 13. איני מכירה ולא טרחתי מעולם להתעניין בדעותיה. אך משרוב מכריע של העיתונאים בערוץ 13 התקוממו על המינוי קראתי בתקשורת ואכן אם הדברים נכונים - יוליה אינה ראויה או לפחות בעייתית עד לבירור הוגן. בכל זאת שאלתי את עצמי מדוע להיחלץ לעזרת מי שלא נקפו אצבע למעננו נוכח סתימת פיות? (לא צריך להתרגש, הסתדרנו היטב בלעדי סיוע מעמיתים.) נתתי דעתי ובכל זאת אני מצטרף בזאת למחאה של דרוקר וחודורוב ואביעד גליקמן וברוך קרא, וקורא לכל מוסדות התקשורת הציבוריים להיכנס לעובי הקורה ולבחון את הסוגיה וככל הנראה להגיע למסקנה כי עמיתינו הזועמים על המינוי צודקים. לא זו בלבד שדרוקר וקרא וגליקמן הרבו להיטיב בשנים אלה בהגנה על הדמוקרטיה ועל החברה הישראלית אלא שבמקרה זה חל אחד הכללים המעטים בהם צדק קארל מרקס במניפסט הקומוניסטי משנת 1848: "פועלי כל העולם התאחדו - אין לכם מה להפסיד אלא את הכבלים." אם לא נסייע עתה לעמיתינו בערוץ 13 ייגרם להם נזק, וגם לנו. דרוך להטות שכם.