"בוא לדבר עם הילדים בכיתה של דריה", ביקשה המורה הדס, "תן כמה עצות לחיים, לכבוד סיום בית הספר היסודי". בית הספר "בראשית" ברחובות מקפיד לכנות עצמו "בית חינוך". ואיזו שנה עברה עליהם, תינוקות של בית רבן שלימודיהם ומשחקיהם התערבו עם סוגיות קיומיות.
השבוע אמרה לי דריה שהדור שלה חווה בחייהם הצעירים קורונה ומלחמות ואזעקות יותר מדורות אחרים. לא אמרה כמתלוננת אלא כמציינת עובדה. בשיחות בינינו הבחנתי כיצד צומחת אצלה תודעה היסטורית ("בעוד שלושים שנה אספר לילדים שלי, שבמקום הזה היו פעם שדות שטיילנו בהם"). הבטתי בה, תוהה מה עונים לילדה עם תובנה של מבוגרים? את יודעת, אמרתי, דווקא המחשבה הזאת מעודדת אותי ומבטיחה שאתם תהיו דור טוב יותר משלנו, חסון ומיוחד ועמוק יותר. אתם תבנו את הקומה הבאה של חיינו כאן בארץ חמדת אבות.
נכנסתי לכיתה. הבנים הגיעו מתנשפים ממשחקיהם והבנות התיישבו בשקט פנימי. ביקשתי שינסו לשמור לשנים הבאות משהו מדבריי. מילים הן זרעים הזקוקים לזמן כדי לפרוח ולהניב פירות. אולי תזכרו אותי בעוד שלושים או ארבעים שנה כפי שאני זוכר משהו מסיום לימודיי ביסודי, רגע לפני שעזבתי את שכונת ילדותי בפ"ת שעד אז נדמתה לי ככוכב מרוחק, בדרך ללימודים בקריית יעקב הרצוג בכפר סבא, שהתיאור הקרוב ביותר שאוכל להדביק למוסד המפואר הזה הוא הוגוורטס של הארי פוטר...
אתם עומדים לפני הים הגדול של חייכם, אמרתי לילדים. הוא לא ייקרע מאליו, אלא ממתין שתיכנסו אליו. הים עמוק, תהומותיו מלאים אוצרות, אתגרים וחלומות. גם סכנות אורבות שם. אנחנו המבוגרים ניצבים על החוף מעברו השני של הים ומבקשים להדריך ולהזהיר אתכם מניסיוננו. בהמשך תעמדו מול מכשולים וקשיים לא פשוטים. תוכלו להתרעם ולכעוס על גורלכם. אבל אפשר לראות את הקשיים והבעיות כאתגרים שנועדו לשפר ולבנות אתכם. הקושי יהיה אותו קושי, אבל הפרשנות שלכם תקבע כיצד תעברו אותו ובאיזה אופן תצמחו ממנו.
אני עוד זוכר אחד מחבריי לכיתה ששיחק אתי בגולות ובקלפים שהדבקנו באלבומי מדע וגאוגרפיה. זכיתי להמריא בעוד שהוא נותר בשולי החיים. יום אחד שמעתי שהטמינו מטען נפץ בקטנוע שלו והוא נהרג. מלחמת כנופיות. הידיעה הרעידה אותי. חשבתי על קו הזינוק התמים שעמדנו עליו ביחד ועל הרף העין המתעתע שבנסיבות אחרות עשוי היה להחליף את גורלנו. לא הכל תלוי במבוגרים או בחברה, ילדים יקרים; חלק חשוב מגורלכם תלוי בכם.
חיוני להיות בתנועה כל הזמן, לא לקפוא על השמרים אלא ללכת, לא להתעצל, לאסוף ידיעות, רעיונות, חברים, חוויות, לקחת מכל תחנה משהו להמשך הדרך. זה הצו הראשון שנאמר לאבי האומה אברהם: "לֵךְ לְךָ...". אם הולכים, מגיעים לבסוף אל הארץ הטובה. הדיבר השני בעשרת הדיברות הוא דיבר אברהמי: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל..." - אל תהפוך את עצמך לפסל, אל תתאהב בעצמך ותחשוב שאתה יודע הכל ואין לך מה ללמוד מאחרים. זוכרים את נרקיסוס? כן, ענו לי כמה (דריה מגלה עכשיו גם את המיתולוגיה היוונית). הוא התאהב בעצמו כשהביט בבבואתו בנהר, וכך נסגר אל תוך עצמו והחמיץ את החיים. אז הקפידו להישאר בתנועה ולהביט סביבכם. היו סקרנים.
תנאי חשוב להצלחה בחייכם הוא הרצון להשכיל. בפיזיקה קיים חוק שימור האנרגיה. בתחום ההשכלה קיים חוק שימור הידע. אין ידיעה שלמדתם שלא תשרת אתכם ביום מן הימים. הרי אתם יושבים בכיתה, אז אפילו אם אתם משתעממים, התאמצו והקשיבו, נצלו את הזמן והכניסו למאגר שלכם ידיעה נוספת. קראו ספרים; זו המתנה הכי טובה שתתנו לעצמכם. מי שסוגר את הטלפון בשבת, גם אם לא ירצה, ייאלץ בעל כורחו לקרוא, כמו פעם. למדו את פרשת השבוע בשבת; כך התנ"ך יהיה חלק מאישיותכם.
סיפרתי להם שהקוראן מכנה אותנו "אהל אל כיתב", עַם הספר, בגלל התנ"ך. אבל אנחנו עַם הספרים. קיבלנו תורה, ואז הגיעו הנביאים וחכמי הכתובים, ובמאה השנייה רבי יהודה הנשיא כתב את המשנה ובמאות השנים שלאחר מכן כתבו את התלמודים בארץ ישראל ובבבל, ואז פרשני התנ"ך בימי הביניים והזוהר ופסקי ההלכות והפילוסופיה ועוד ספרים כחול על שפת הים, עד שהקמנו גורד שחקים אדיר ששום אומה לא הקימה כמותו לצאצאיה. כל דור הוסיף קומה משלו לבניין רב הממדים, ולכם, ילדים יקרים, יש הזכות לבקר בכל קומה שתרצו. אל תחמיצו את ההזדמנות; הרי אתם ממילא דוברים את השפה.
לימדו היסטוריה. כך תזכרו בדרך חייכם הארוכה, מהיכן באנו ולאן ברצוננו להגיע. סיפרתי, שכשאימצנו את המילה בעברית היו שכתבו אותה "היסתוריה", כלומר הסתר-יה, אלוהים המסתתר מאחורי המאורעות הלאומיים והעולמיים ומנהל אותם. עוד מעט נגיע לתשעה באב ונציין את החורבן הראשון (586 לפנה"ס) והשני (70 לספירה). היהודים בגלות הראשונה היו מיואשים; חשבו שזה סופו של עם ישראל ובדור הבא לא יהיה לנו המשך. "יבשו עצמותינו, אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו". אבל הנביא יחזקאל מתעקש ש"עוד לא אבדה תקוותנו". הוא מספר להם על חזון היסטורי עצום שאלוהים הראה לו: בקעה מלאה עצמות יבשות שהופכות להמון אנשים המייצגים את העם שלנו. והוא מבטיח שאלוהים יפתח את קברותינו וישיב אותנו הביתה לארץ ישראל.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 ישב משורר עברי ברומניה וכתב לבני דורו, שכל עוד בלב פנימה נפש יהודי הומייה, וכל עוד עינינו צופות מזרחה לציון, עוד לא אבדה תקוותנו לשוב לארץ אבותינו. אינני זוכר אם זכרו את שם המשורר, אז חזרתי על שמו: נפתלי הרץ אימבר. אתם מבינים, אמרתי להם, ההמנון הלאומי שלנו מתכתב עם נבואת יחזקאל. ואכן, תקוותנו לא אבדה, ובסופו של תהליך ארוך וכואב חזרנו הביתה לציון. ומההיסטוריה הלאומית נלמד לחיינו הפרטיים: גם אם תמצאו את עצמכם במצבים קשים בהמשך, אל תאבדו תקווה. גאולתכם ממתינה מעבר לפינה.
"אבא", לחשה לי דריה לאחר מכן, "שני ילדים אמרו לי שיכולת לדבר מהר יותר, ואתה חוזר על הדברים". ילדי אמת. "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ, לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". נכון בתי, כי אני מבין את כובד המשימה שהוטלה עליי ואת חשיבות השיחה. פעלתי לפי הצו הנצחי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" ולבנותיך, מקווה שמשהו ממילותיי ייצרב בזיכרונו של אחד הילדים, צידה לדרך, באותו האופן שאני זוכר עד היום את עיניהם הטובות של הוריי ומוריי מלוות אותי, רגע לפני שנכנסנו אל הים הגדול.