היום שלחתי למנויי 'פיוט' שיר ארס-פואטי מאת רות נצר, המבקשת למצוא את מהותו הבסיסית, העירומה של השיר. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. רות נצר היא פסיכותרפיסטית יונגיאנית, סופרת שחיברה ספרי פרוזה וספרים על פסיכולוגיה יונגיאנית, ציירת ומשוררת פורה ביותר. את השיר 'אותיות' קראתי בספרה החדש שיצא לאור לא מזמן: 'מעבר יבוק - אחי, ושירים אחרים' (הוצאת ספרי עיתון 77, 2024). בשיר הארס-פואטי 'לכתוב', עליו כתבתי בנובמבר 2015, כתבה רות כך: "מִי זוֹכֵר אֵיךְ אוֹחֲזִים בְּעֵט הַכְּתִיבָה?" וגם: "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם" וגם: "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לִכְתֹּב שִׁירָה". המשוררת מתבוננת במשוררים במבט מרוחק, כדי להגדיר את יצירת השיר כחובה פנימית המוטלת על כל מי שרואה עצמו משורר. בשיר 'אותיות' משנה רות את נקודת מבטה ומתבוננת על כתיבת השיר מבפנים, מתוך גופה, מתחת לעורה. היא מתארת את כתיבת השיר כתהליך מיסטי, עוצמתי יותר ממוּזָה הנוצר מעצמו. כשם שהיא מפרקת את תהליך הכתיבה מעצמה עד שהוא נותר כתהליך רגשי, אינטואיטיבי, אולי אוטומטי, היא מפרקת גם את המושג שיר לגורמים, עד שנותרות ממנו רק 'אותיות', ככותרת השיר. השיר מתחיל במטפורה כשהמשוררת פונה אל עצמה: "עַכְשָׁו אַתְּ צִפּוֹר". אני נזכר בשיר של יונה וולך 'בעיות זהות', שגם הוא מתאר כתיבה הנוצרת מעצמה: "צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת, מִישֶׂהוּ אַחֵר מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵךְ". אבל בשיר של רות מתחוללת מטמורפוזה. "מָחָר נוֹצוֹתַיִךְ שֶׁנִּתְלְשׁוּ", כותבת רות, "יִטְבְּלוּ בִּדְיוֹ אָפֵל, יִצְרְבוּ בִּקְלַף עוֹרֵךְ אוֹתִיּוֹת". כוח אפל, זר, חיצוני, יתלוש את נוצותיה של הציפור וכל אחת מהן תהפוך לקוּלְמוּס שייטבל "בִּדְיוֹ אָפֵל". כל אחת מן הנוצות ההופכות לכלי כתיבה תצרוב בגופה של הציפור עצמה, המשוררת, את אותיות השיר. רות מתארת כאן את הכתיבה כתהליך של התאכזרות עצמית או כתהליך של סבל נורא הקורה כאילו מעצמו. יש משהו טרגי, דטרמיניסטי, בתיאור הזה, שלכאורה נכפה על המשורר כמו על נביא שנאלץ לבטא נבואות זעם קשות. אבל רות מתארת את התהליך הכואב הזה כבחירה שמסירה ממנה את האחריות למלים שהיא כותבת: "כָּךְ אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב, כְּאִלּוּ אֵינִי כּוֹתֶבֶת כְּלָל". רות מתארת את אותיות השיר כצרובות בגופה, כמו קעקוע, ואני נזכרת בשירו של חיים גורי, 'עשוי מאותיות': וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ. כשם שהציפור מופשטת מנוצותיה, ונותר רק עורה החשוף שהאותיות צרובות בו, כך גם השיר מופשט מן המלים, מן המשקל והחרוז, מן המטפורה והדימוי, ומה שנותר ממן הן "אוֹתִיּוֹת". אני תוהה אם המשוררת מבקשת להגיע אל לב השיר, אל מהותו הבסיסית, המפורקת מכל מה שניתן לפירוש. כתיבת שירה היא עשייה ברוכה ומקוללת כאחת. המשורר מעניק לקורא מתנה גדולה. הוא מעניק לו סוד, קוד שצריך לפענח, וכל קורא מפרק את השיר ומרכיב אותו מחדש, בדמיונו, כשהוא מעניק לו פשר ומשמעות סובייקטיביים הנובעים מחייו ומהתנסותו. המשורר, המעניק את המתנה הגדולה הזו, נותר ובידו רק אותיות, חומרי הגלם של מה שהופך לחיים ולעולמות בדמיונם של אחרים. המשורר נדון להיות בלתי מובן, כשרק האותיות הבודדות צרובות בגופו.