בשנים האחרונות חל שינוי עמוק ומורכב בשפה הפוליטית-ציבורית בישראל. הוויכוח הפוליטי-אידיאולוגי, הולך ונעשה רעיל יותר ויותר. התהום שהייתה פעורה כחור קוסמי שחור מאיימת לבלוע כל המתקרב אליה. מקדמת דנא, מראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, בין ימין לשמאל, בין בן-גוריון לז'בוטינסקי ולבגין ("האיש ההוא, היושב בכנסת ליד מרידור"), בין המכריזים על ה"סזון" ובין המוכרזים, המואשמים כפורשים, הלכה ונתרחבה התהום. היא שלחה כסרטן שלוחות אפילו אל אברים בגופה שלה. לבד אותה מחלוקת שבין ימין ושמאל, בשמאל עצמו נפער, כזכור, קרע ממאיר לא פחות ששוב לא ניתן לגישור והוא בין התנועות הקיבוציות לבין עצמן. הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. יד איש אחזה בגרון רעהו, גם אם הוא אחיו ו/או בן משפחתו. אבל עוד לפני כן, ביוני 48, הגיעה המדינה הצעירה אל סף מלחמת אחים של ממש, כאשר התפתח קרב סביב אוניית הנשק אלטלנה שהביא אצ"ל. תחילה הגיעה הספינה אל החוף בקרבת כפר ויתקין ואח"כ הושטה דרומה לחוף הים ליד ת"א. מתוך מחשבה של אלה שניווטו אותה, כי קרבתה אל המעוזים של אצ"ל דאז, ובמיוחד לשכונת התקווה, תרסן את יצר הלחימה של בן-גוריון ומקורביו. אלא שהדבר לא צלח בלשון המעטה. החלטה, יש אומרים, נמהרת של בן-גוריון וביצוע נמהר עוד יותר של רביו הביאה באמצעותו לפתיחת אש על הספינה, כולל על אלה מהנוסעים שכבר היו במים... אולי נס הוא שהציל את מנחם בגין, אותו ואת חבריו הקרובים שהיו על הספינה מסכנת טביעה. שני הצדדים נקטו אלימות, אבל השמאל לא פיגר אחר הימין בשום שלב משלבי המאבק הזה. נהפוך הוא. השמאל הוא שנקט במהלך מאות שנות ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל באלימות. לעיתים קשה, לעיתים גם תוך כדי מעשי רצח בפועל (במושבה יבניאל). עוללות הסזון, בו שיתפה ההגנה את הבריטים, וכאמור אלטלנה, היו אבני דרך בתולדות היישוב. והנה בזמן האחרון הועלתה שוב על במת החזיון הפוליטי שלנו השנאה ההיא שאינה יודעת גבולות. הפעם היא לבשה דמות חדשה. אותה גברת בשינוי אדרת... בין רל"בים (רק לא ביבי), לביביסטים (רק ביבי)... כאשר בלפור, סדום החדשה, הייתה בבחינת עמוד האש ההולך לפני המחנה של השמאל, שלא בחל בהתכנסות זו, כולל בביטויים של גסות רוח וגסות המחשבה, ובמיני מוצגים מתנפחים שנרשמו במודעות כולנו לעד המקום, על המצגות שבו, היו אצבע בעין לרבים בציבור שמאסו במאורה המהווה מוקד לתצוגת שנאה מתמדת. עד להקמת הממשלה הנוכחית השמאל היה באופנסיבה. כאשר דגל הרל"ב נישא מעלה בידיו. במהלך השנים, לבשה מלחמה זו פנים חדשים לבקרים, אבל עדיין היא נאחזת בסיסמאות הישנות. עדיין מוטחות בנתניהו הטענות כי הוא נוקט ב"שטנה" ב"יצירת פירוד" ב"הסתה", בהפעלת זדונית של "מכונת רעל". כל אותו זמן, כל אותן שנים, עת הימין בהתגוננות, נותרות השאלות הרטוריות ללא תשובה: בלפור והמתנפחים לא היו שטנה? קפלן וה"מחאה", לא היו שטנה? שימוש בזוי במחאת קרובי הנחטפים עכשיו, אינו הסתה? הם היו גם היו, אף גרוע מכך, נמוך מכך: קנויות בכסף, בבחינת אתנן עובר לסוחר... וליתר דיוק, בתשלום גדול לפעילים... ועדיין לא הזכרנו את בדיית הצוללות, את בדיית השוחד, כל אלו אינן בחזקת יצירת שטנה? בהפוך על הפוך כמובן. ואולי אף בבחינת עלילת דם? במהלך כל העשורים האחרונים, כל אימת שנתניהו חזר כדמות פוליטית-מרכזית אל קדמת הבמה, נפתחו עליו שערי גהינום, דבר שלא עשו לאהוד אולמרט, למרות שבאמתחתו של אולמרט מצויים פשעים כבדים הרבה יותר, והוא, כזכור, גם הורשע בהם. אלא שבמקומותינו, אין דין הרשעה בפועל (אולמרט), לבין הליך משפטי תלוי ועומד, אף נראה על כרעי תרנגולת, ולא כלום, במיוחד כאשר מדובר בנתניהו. המציאות המשפטית העקומה שלנו הולידה "מוסר חדש": הרשעה בפועל, בדין הפלילי וכתב אישום מדולדל, ללא אישום. שניהם שווים. הטיפול בנתניהו הוא עם פטיש חוצבים חמישה ק"ג. כפיצוי-על, הפכה המדיה את אולמרט לפרשן על שהפך להיות המסית הראשי נגד נתניהו. אהוד ברק כבר נשחק עד דק, כבר איננו מספק למדיה את כל צרכיה, אבל אל דאגה, גם אולמרט עכשיו בפריים, באופן כרוני. הבעיה המרכזית של נתניהו (להוציא את כשלונו הברור והחד-משמעי בלהחזיר את מערכת המשפט למסלול נכון), נעוצה בכך שהוא סימל ומסמל בעיני השמאל וכל הנספחים אליו, את סוף שלטונו האוליגרכי, הפטרנליסטי, של השמאל, כולל סוף שליטתו האוטוריטטיבית בחיינו. עובדה זו בלטה במיוחד לנוכח השינויים שנתניהו מיהר להכניס לממשלותיו, כולל שבירת תקרת הזכוכית (שבלמה התקדמות של מזרחיים בממשלה). העילית הלבנה הבינה כי שוב לא תחזור לעמדות הכוח שלה מהעבר. מכאן השנאה, מכאן הרדיפה... וכאשר נתניהו 'בפרונט', כמה פשוט לפגוע בו וכך גם לפגוע באלה שניצבים מאחור. מאה שנות התיישבות, מאה שנות עשייה ציונוית, בחזית השמאל דבר לא השתנה. השנאה לעולם עומדת.