משפחות החטופות והחטופים היקרות,
אולי אין לי זכות לבטא את הדברים שייכתבו כאן, אבל בכל זאת, אם יורשה לי - למענכן, לטובתכן - אעז לבטאם.
המחאה שלכן מוצדקת. לגיטימית. נדרשת. הכרחית. היא מקדשת את חלק הארי של האמצעים שאתם נוקטים. לא את כולם. אחד מהם - חסימת נתיבי תחבורה בכבישים מרכזיים, בעורקי תנועה חיוניים - אינו מועיל למאבקכם. הוא מזיק לו. הוא אינו מוסיף אלא גורע. לא זו הדרך.
חסימת כבישים מעוררת תרעומת גם בקרב רבים האוהדים אתכם, חומלים עליכם ובאיפוקם - חסים עליכם. אבל בשלב מסוים, בעוד פקקי התנועה הופכים לפקקי תנוחה, בשמש הקופחת או כשהלילה כבר רד, היא מורטת גם את עצביהם של המרוסנים שבהם, פוקעת גם את סבלנותם של הסבלניים ביותר שבהם. היא פועלת נגדכם כחרב פיפיות.
הזעם מובן. גם התסכול. תחושת העדר מוצא. חוסר ודאות מייאש. העדר כל הצעה ישראלית שתאפשר את סיום המלחמה ואת השבת החטופים.
אתם יודעים מה שיודע כל אזרח במדינה: תנאי הכרחי (שעשוי להיות גם תנאי מספיק) להשבת יקיריכם משבי חמאס הוא - הפסקת הלחימה ונסיגת צה"ל מרצועת עזה. זה, כשלעצמו, מחיר קשה, אבל קשה לאין שיעור היא גוויעת יקיריכם והינמקותם בשבי. והיות שחטיפתם היא תוצאה של הפקרתה בלתי נסלחת של מדינת ישראל - חובתה העליונה, המוסרית, היא לשלם כל מחיר שיידרש תמורת השבתם. וכאמור, המחיר הנדרש כבד, אבל כבד פי עשרות מוני-כובד ממנו הוא המשך הפקרתם. זאת יודעים הכל.
אתם יודעים כי יש כתובת אחת (בעצם שלוש - אחת בקיסריה ושתיים בירושלים) למאבקכם. נכון (ודאי) ומועיל (הלוואי) למקד את המאמץ שלכם בראש הממשלה המתגורר, לחלופין, עובר ושב, פעם פה ופעם שם, בבתי המידות שלו. הוא הכתובת. אין בלתו. ברצותו - יאפשר את שיבת יקיריכם לביתם. ברצותו - ישאירם לבדם.
"אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד
ישאירם לבדם
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט כדי להגיע
אל תחנת האיסוף
והם שותתי דם."
(יהודה עמיחי)
ראש הממשלה לא מרחם עליכם "הגדולים". הוא אפילו לא חומל עליכם. הוא מתעלם מכם. הוא לא סופר אתכם. שקופים, אתם כאבק הדרכים או כאוויר עבורו. זכותכם ואף חובתכם למרר עכשיו את חייו. דווקא בשעת מלחמה. הוא בלאו הכי כמעט לא עוסק בה. רוב זמנו מוקדש לפוליטיקה בזויה, קטנה, קטנונית, שרלטנית ונכלולית.
חסימת כבישים היא אחד האופנים שבו אתם מוציאים קיטור. זועמים. נואשים. אי-אפשר שלא להבין אתכם ולא להזדהות אתכם. ובכל זאת אם חשוב לכם לגייס את הקשב, הרצון, האמפתיה וגם את נכונותו של הציבור להיאבק אתכם, אל תעשו זאת באמצעות חסימת נתיבי תחבורה, ציבורית ופרטית. הבומרנג הזה חוזר אליכם. הוא מערער בעיני חלק בלתי מבוטל מהציבור את בסיס הלגיטימציה למאבקכם.
הלב יוצא אליכם. בעודי מחבק אתכם ומחזיק לכם אצבעות (וכוסס את ציפורניהן בחרדה ובציפייה), אני, הקטן, מבקש מכם: אנא, אל תחסמו כבישים. חסימתם פוגעת במאבק, שאין מוצדק ממנו, שלכם.
הביאו את ההמונים וכנסו אותם מול בתיו של ראש הממשלה. גייסו לשירותכם ולשורותיכם סייענים ומודיעים שיעדכנו אתכם בכל זמן נתון, בזמן אמת, על מקום הימצאו של ראש הממשלה ושם תעשו לו את החיים קשים מנשוא. אסור חלילה לומר ולכתוב "תעשו לו את המוות", אבל תזכירו לו, יום יום, שעה שעה, כי לא מן הנמנע כי השעה הזו, כאן ועכשיו, היא שעת מותו של עוד אחד או אחת מהשבויים. וכי גם זמנם של מי מהם שעדיין בחיים, הולך ואוזל. הניחו לכבישים.