היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של משורר נשכח, זוכה פרס ישראל, שכתב על מלחמה אחרת. את ההרהור והשיר ואת 889 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים . אברהם סוצקבר (1913-2010) היה מגדולי משוררי היידיש. הוא נולד בליטא ובמלחמת העולם הראשונה גורש עם משפחתו לרוסיה. לאחר מות אביו שב עם אמו לוילנה, בירת ליטא. הוא למד בבית-ספר יהודי דתי, ובגיל שלוש-עשרה החל לכתוב שירה בעברית ואחר-כך ביידיש. הוא הצטרף לתנועת 'הצופים' ואת שירו הראשון פרסם במגזין תנועת הצופים היהודים. ספר שיריו הראשון יצא לאור על-ידי איגוד סופרי היידיש בוורשה. לאחר הכיבוש הנאצי בשנת 1941 הוא נכלא בגטו, והנאצים רצחו את בנו שנולד בגטו. אמו נשלחה למחנה השמדה. הוא היה ממקימי 'בריגדת הנייר', שהצילו את יצירות התרבות היהודיות מידי הנאצים. הוא הצליח לברוח ולהצטרף לפרטיזנים, ובעקבות שיריו שנשלחו ופורסמו במוסקבה שלח סטאלין מטוס שחילץ אותו מליטא (בפואמה 'קול נדרי' הוא היה הראשון שחשף את 'הפתרון הסופי' של הנאצים). בשנת 1946 הוא היה העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג. בשנת 1947 הוא הגיע לישראל, בעזרתה של גולדה מאיר, המשיך לכתוב ביידיש וייסד רבעון ספרותי ביידיש. הוא פרסם ספרים רבים וזכה בפרסים רבים, ביניהם פרס ישראל לשנת 1985. את השיר 'על הנצחי' קראתי בספר 'שירה מודרנית', מבחר תרגומים מאת בנימין הרשב (הוצאת עם עובד, 1990). כותרת השיר, 'על הנצחי', מרמזת על רעיון פילוסופי או על תובנה מיוחדת אבל אין לה ביטוי בשיר עצמו, המתאר דיאלוג קצר בין איש ואישה. לא הצלחתי לפענח את פשר הכותרת. השיר נפתח בדברי האישה, "אָמַרְתְּ", אותם מצטט המשורר: "הָיִיתִי מְוַתֶּרֶת עַל כָּל שְׁנוֹתַי הַיְעוּדוֹת - לוּ אַךְ נִתַּן לִי מֵחָדָשׁ אִתְּךָ לִחְיוֹת אוֹתוֹ הַלַּיִל בּוֹ שְׁנֵינוּ, בּוֹ יַחְדָּו הָיִינוּ כְּמוּזִיקָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה". במלים אחרות אפשר לומר כך: "הָיִיתִי נוֹתֶנֶת הַכֹּל, אֲפִלּוּ אֶת הַשָּׁנִים שֶׁעוֹד נוֹתְרוּ לִי, כְּדֵי לָשׁוּב לְרֶגַע הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁהָיָה קָסוּם וּמִסְתּוֹרִי". לכאורה מדובר בגעגוע פשוט לרגע של קסם, של קשר מיוחד או של אירוע יוצא דופן שחיבר ביניהם, שהיה בו משהו קרוב במיוחד שקשה להביע במלים, "כְּמוּזִיקָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה". ואולי הצירוף "מוּזִיקָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה" מבטא משהו אחר, קשה ולא נעים, שהוביל לקשר המיוחד הזה. בבית השני עונה המשורר בשתיקה: "שָׁתַקְתִּי לָךְ, כְּאִלּוּ שׁוּב לִבִּי גָּסַס בֵּין הַשִּׁנַיִם". זו שתיקה המסבירה את ה"מוּזִיקָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה", את פעימת לבו ש"גָּסַס בֵּין הַשִּׁנַיִם". אולי סוצקבר מתאר כאן את הבריחה שלו עם אשתו מגטו וילנה, כשהגרמנים חסמו את דרכם והם נאלצו לשוב לגטו. הוא מתאר אירוע טראומטי, על סף המוות: "וְאַךְ רָאִיתִי: שְׂדֵה-מוֹקְשִׁים וּבוֹ שׁוֹכְבִים אָנוּ, בִּשְׁנַיִם". קשה למשורר להיזכר ברגע הזה, רגע של חרדה שאין שניה לה, חרדה מן הגרמנים העלולים לתפוס אותם וחרדה מן המוקשים הפזורים סביבם. נראה שסוצקבר אינו מתגעגע, כאשתו, לאותו רגע טראומטי, ומה שנצרב בו אינו הקשר ביניהם אלא החרדה המשותפת, הבלתי נסבלת. לכן הוא שוב חוזר על תיאור הזוגיות בשדה המוקשים: "וְאָנוּ שָׁם, בֵּין הַמּוֹקְשִׁים, שׁוֹכְבִים בִּשְׁנַיִם". מה שיוצר שפה משותפת בין בני זוג אינו הבנה מדויקת של המלים אלא חוויה משותפת שיצרה זיכרון משותף. אבל גם החוויה העזה ביותר, כמו הקירבה המיוחדת בין בני הזוג בשדה המוקשים, חוויה ששניהם זכרו בכל רגע בחייהם, פירשו באופן שונה כל אחד מהם. האישה זכרה את החוויה המשותפת שחיברה ביניהם, את הרגע "בּוֹ שְׁנֵינוּ, בּוֹ יַחְדָּו הָיִינוּ כְּמוּזִיקָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה", בשעה שהמשורר זכר את שדה המוקשים שעטף אותם: "וְאָנוּ שָׁם, בֵּין הַמּוֹקְשִׁים, שׁוֹכְבִים בִּשְׁנַיִם". האירוע המכונן בחייהם של בני-הזוג, שיצר את החוויה המשותפת הוא רק רגע אחד שלא יישכח לעולם, אבל הפחד, החרדה הקיומית הבסיסית, המלווה כל אדם מרגע היוולדו ועד יום מותו, הוא נצחי. . סוצקבר מתאר אירוע טראומתי כנקודת ציון לקשר הזוגי שלו. בחוכמה ובפשטות הוא מוותר על תיאור קיטשי של הזיכרון המשותף המאחד אותו ואת אשתו, ובוחר בתובנה מעניינת ועמוקה יותר על מהות התקשורת הזוגית ועל טבע האדם. ראשית, הוא מתאר את נקודת המבט של אשתו, הרואה ברגע הטראומטי שיא של קירבה ומוכנה לשוב ולחוות אותו, אפילו במחיר המופרז של שנות חיים. כדאי לשים לב שגם נקודת מבט קיצונית זו אינה מציעה מסר חד-משמעי, ומודעת לערפול שיש ברגע הזה, שהוא "כְּמוּזִיקָה שֶׁלֹּא הוּבְנָה". שנית, גם הוא מתאר את הקירבה המיוחדת בינו לבין אשתו וחוזר פעמיים על התיאור: "וּבוֹ שׁוֹכְבִים אָנוּ, בִּשְׁנַיִם" וגם "וְאָנוּ שָׁם, בֵּין הַמּוֹקְשִׁים, שׁוֹכְבִים בִּשְׁנַיִם". ולמרות זאת הוא זוכר גם את האימה הבלתי נסבלת, כאשר "לִבִּי גָּסַס בֵּין הַשִּׁנַיִם". הוא אינו כופר בתחושת הקירבה שנוצרה באותו רגע, אבל אין בו געגוע לרגע הזה, שלמרות הכל היה הנורא בחייו. בשיר קצר מצליח סוצקבר לתאר את הטבע האנושי, את מקומה החשוב של הזוגיות בחיינו ואת חשיבותה של השפה המשותפת שנובעת מן ההתנסות המשותפת ביצירת קשר אינטימי ארוך טווח. עם זאת, הוא אינו מתעלם מן הפרדוקס הנעוץ בכך שאפילו שפה משותפת וקירבה אינטימית אינן מבטלות את הפירוש הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו את המציאות ואת חוסר האפשרות להבין ולפרש באופן זהה או אפילו דומה אפילו אירוע שנחווה יחד בעוצמה אדירה.