מפריח את השממה

- נחזור לאביך. למרות המראה המסורתי שהוא נוהג להפגין, הדעות הנחרצות, הוא הפך לקונצנזוס עולמי, אין מקום בעולם שלא מעריכים ומכבדים את האיש, גם בארץ אלו שלא תמיד מסכימים עם הדרך מעריכים מאוד את הרב. איך עושים את זה?

"בטקס ההכתרה שלו לרב ראשי, עלה לבמה אריאל שרון שהיה אז ראש ממשלה, ציין בנאומו שהרבנות צריכה להקל ולהתיר ולחפש קיצורי דרך כדי להקל על הציבור הרחב. כל התקשורת נכחה באותו מעמד. אבי ענה בקול ברור ותקיף, אך בדרכו המתונה וברוגע נפשי כמו שהוא נוהג להקרין, שאין לו שום כוונה לשנות אפילו לא בקוצו של יוד את ההלכה. מי שיעשה כך, עדיף שלא יהיה רב ראשי. אך עם כל זאת, כשאדם מגיע לרבנות הוא חייב להבין שהוא לא נמצא בדל"ת אמותיו, אין אדם שיותר מחמיר כמו אבי בחייו הפרטיים ועם ילדיו. אבל הציבור בדור הקשה כל כך והמצב המורכב שנוצר צריך למצוא את הדרך לשמור כמה שניתן ובכל זאת למנוע התבוללות והתפוררות בעם היהודי. מפרקים את הרכב הדיינים מבלי לבוא ולשמוט את הקרקע בצורה גורפת על כל הגיורים. צריך לשבת על כל חוק בנפרד, אם לא נלך בלי הקלות בפוסקים ולא ננקוט בשיטת בית הלל בנושא הגיור נכניס אלינו גיור רפורמי, דבר שיגרום להתבוללות. עוד לא פגשתי בן תורה שלא בדק את ספר היוחסין של זוגתו. אבי משתדל לפרוץ דרך בהלכה. על כל פסק מהותי איתו הוא יוצא הוא יושב עליו בעמל אין סוף, הן מבחינת לימוד התורה והרבה מעבר לכך. הוא צם ימים שלמים, מתפלל בלי סוף שלא תצא תקלה תחת ידו, מתייעץ עם גדולי הלכה ורק לבסוף הוא מביא את הדברים לאישור מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א. הוא מעולם לא התיר עגונה מבלי שהוא בדק את הפסק על הצד הטוב ביותר. כל מי שרואה את יראת השמים, חרדת הדין, על קוצו של יוד בהלכה, מתפעל ולא מבין מדוע הוא מוכן לקחת על עצמו אחריות כזאת. לדעתי, הוא פשוט מבין שאדם שמנהיג את עם ישראל חייב לשלם מחיר אישי".

- לפני חצי שנה נולד בנך הקטן, מדוע דווקא לו הענקת את שם אביך ולא לבנים שנולדו לפניו?

"רציתי מאוד, אבל סבתי אמו של אבי, אמרה שאבי עדיין צעיר ועוד מוקדם לקרוא את שמות הנכדים על שמו. סבתי עליה השלום הלכה לעולמה לפני ארבע שנים. הרגשתי שזה הזמן, אבי שימש כסנדק והפתעתי אותו בעת שהענקתי לעולל את שמו. סבתי עליה השלום הייתה אישה מיוחדת מאוד. אישה פשוטה שכל כולה אמונה, שם במרוקו כולם הרגישו שהשם נמצא בכל מקום ובכל צעד. יש סיפור שעליו גדלנו מאז הייתי ילד קטן. אבי בן שנתיים חלה מאוד. בימים ההם לא נהגו להיוועץ יותר מידי ברופאים. הצדיקים, התפילות היו המזור לכל המחלות. אחרי שמצבו החמיר היא לקחה אותו לצדיק גדול שהיה קבור בהרים, שכולם ידעו שמי שמגיע אליו חוזר עם תשובות. היא נשארה שם עם אבי שהיה תינוק חולה במשך שבוע, שבועיים, כעבור שלושה שבועות היא התמוטטה והתחילה לבכות ולצעוק לצדיק: "אני פה כבר שלושה שבועות, הילד שלי עומד למות, תן לי סימן, אני לא הולכת מפה לפני שאתה מסמן לי שהילד שלי יבריא". ככה. כעבור כמה שעות היא נרדמה והיא חולמת חלום. צדיק זקן עם זקן לבן מגיע אליה עם עששית ואומר לה, 'גברת, קומי. תחזרי הביתה, קחי את הילד שלך ב'טקסי' והביתה. הילד יבריא ובכל העולם יכירו אותו, הוא יהיה אחד הגדולים בתורה'. היא התעוררה וחזרה מהר הביתה, אבי כמובן הבריא. כעבור שנים שהוא מונה לדיין, ניגשתי אליה ואמרתי, 'סבתא, הנה החלום שלך מתגשם'. היא ענתה לי, 'לא, זה עדיין לא זה'. כשהוא מונה לרב ראשי של תל אביב בנוכחות נשיא המדינה ובנוכחות קהל רב, אמרתי לה, 'הנה זה החלום שלך שמתגשם'. היא הנהנה לשלילה וענתה: ' זה עדיין לא זה'. צריך להבין, זאת אישה פשוטה מאוד שלא מבינה מה אומר גודל כל מעמד. אבל בזכות האמונה הפשוטה והברורה הרגישה מתי החלום התגשם. כשהוא מונה לרב ראשי לישראל, היא אמרה: 'כן, עכשיו זה זה'. ובאמת אבי זוכה להערצה בכל העולם, כולל בקרב בני דתות אחרים בעולם. זאת כוחה של אמונה, אמונה פשוטה שנובעת מתוך הפנימיות אמיתית ורצון להיות מחוברים לבורא עולם".

לפני שש שנים עבר רבי אליהו עמאר, טרגדיה קשה שעמדה למוטט את משפחתו. רעייתו הראשונה, ריימונד, נהרגה בתאונה קשה בסמוך למושב עולש. היא הייתה בשובה מבית הספר "בית מרגלית" בחדרה, שם ניהלה ביד רמה ובהצלחה רבה את מעונות היום. היא הותירה ארבעה ילדים שהגדול בן 9 והקטן בן 3. מותה הפתאומי איים לרסק את המשפחה, שבדרך ניסית ובעיקר בזכות חכמתו העצומה של אביו, מורו ורבו – ניצלה. "הייתי אז בן 30 בלבד, תקופה קצרה קודם לכך אבי מונה לרב העיר תל אביב. אני קיבלתי את התפקיד במושב. הרגשנו בשיא הפריחה", מספר הרב אליהו ומתקשה מאוד להסתיר את הכאב העמוק שעדיין ניכר היטב בעיניו בעת שהוא משוחח על המקרה העגום. "הסטטיסטיקה היבשה מציגה מספרים של הרוגים בתאונות דרכים, אבל צריך לזכור שעל כל אחד שנהרג, נהרסות הרבה משפחות". - איך ממשיכים עם ילדים קטנים? "ההורים, האחים המשפחה, הוריה אחיותיה. כולם עזרו טיפלו בילדים עזרו להחזיק את הבית. לי היה קשה מאוד לתפקד, לא עיכלתי את האבידה. במקרים כאלה הכאב ממלא אותך באופן שקשה מאוד לתאר". - זה יוצר משבר באמונה? "ממש לא. הפוך, ההבדל בין אדם מאמין לאדם לא מאמין הוא, שאדם מאמין כואב מאוד אבל לא שואל שאלות. הוא נשאר עם הכאב וממשיך. אדם שלא מאמין מתחיל לשאול שאלות, וכשאין תשובות, הוא הופך להיות אדם מתוסכל, גם כואב וגם מתוסכל. אדם מאמין משלים עם רצון השם. לא מזמן נהרג שכן מהמושב בבית שמולנו בתאונת דרכים. בחור צעיר שהותיר אחריו תינוקת בת שלושה חודשים. הוא בדיוק סיים לבנות בית. במהלך הלוויה מישהו התחיל להתריס כלפי מעלה ואמר חס וחלילה שאין בורא לעולם. אז עניתי לו, 'נניח שאתה צודק חס ושלום, עכשיו תענה לי למה?'. אז, גם לא היו לו תשובות. אח"כ הוא בא להתנצל על ההתרסות. אדם שחי בתורה באמת אין לו פקפוק באמונה". שלושה חודשים לאחר המקרה הקשה, קרא לו אביו לחדרו. בפגישה הודיע לו שהוא צריך להתחתן עם אחותה הצעירה שהייתה אז בת 21 בלבד. הרב אליהו עמאר: "לא יכולתי לקבל את זה, מי יכול בכלל לחשוב על כזה דבר. רק בגלל שההערצה שלי לרב כל כך גדולה לא צחקתי או הגבתי. הוא כדרכו מאוד החלטי מאוד ענייני. מסתבר שהוא הכין את עצמו קודם השיחה, הוא הכיר את השמות, את הגילאים, הכל. הרעיון נשמע מופרך לגמרי, אבל מי בכלל יכול לענות לרב. הוא בדרכו הסביר למה זה כדאי ואיך זה יוכל לרומם את המשפחה. זהו זה, זה היה תהליך מאוד לא קל שלקח זמן, זה לווה בהמון כאב ובהמון קשיים. רעייתי הנוכחית שתחיה ראתה בזה מצד החסד עם הילדים, וכפי שמרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א אמר - כך זה היה, המשפחה הצליחה להשתקם, לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה למרות שהכאב תמיד יישאר". הרב עמאר העדיף להמשיך להתגורר במושב עולש כדי לא לגרום לילדים טלטלה סביבתית נוסף למה שכבר עברו. "רציתי לייצב את המערכות ככל שאפשר, למזער את הנזק לילדים ככל שניתן. בדיעבד, ראיתי את הגדולה של אנשים, עם ישראל הוא עם נפלא והקדוש ברוך הוא מקדים תרופה למכה, וברוך השם ילדיי אינם נושאים טראומה, הם נושאים זיכרון שעולה מעת לעת, אבל כולם חזרו ללמוד והמשיכו להיות מהטובים ואי אפשר שלא לשבח ולהלל את השם. נוות ביתי עשתה דברים מופלאים דרכה אפשר לראות את הראיה של גדול הדור כיצד הוא צופה בלי להכיר ודברים מתגשמים כמו משמיים".

רבי אליהו עמאר הוא רב מושב עולש בשרון, הנמצא במרחק של נסיעה קצרה מהעיר נתניה. במקביל, הוא מנהל כולל רבנות של תלמידי חכמים בירושלים, מסיים לימודי דיינות ומשמש כ"יד ימינו" של הראשון לציון שלמה משה עמאר. את השנים הראשונות לחייו הוא עשה ביישוב שלומי, שבו אביו שימש כרב יישוב. משם עברה המשפחה לבני ברק עד בגרותו. הוא למד בישיבת "דברי משה" בבני ברק, משם המשיך לישיבת סלבודקה בבני ברק ואחר-כך לישיבה בירושלים. בתקופת "בין הזמנים" הוא נהג לפקוד את ישיבת פוניבז'. הוא זוכר היטב את הסטייפלר, ואת ריקוד השמחה שלו בשמחה תורה. חברו הטוב היה בנו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. כאחד שגדל וחונך בחצרות הרבנים, הוא כואב מאוד את המחלוקות שיוצרים לדבריו, האנשים סביב הרבנים. וכדי שהוא לא יהיה שותף לדחיית הגאולה הוא הסכים רק לומר בנושא: "מעולם לא העזנו לזלזל ברב אחר, גם אם הדרך לא תמיד התאימה. אבל זו הגלות - המחלוקות בין המגזרים השונים". מושב עולש מאוכלס בעיקר בציבור שעולם היהדות כמעט זר להם. ה"שכן" החרדי שהגיע למושב עורר בתחילה "חרדה" בקרב המושבניקים. אט-אט הקסם, המתינות וסבר הפנים עשו את שלהם, היום ביתו הפך כתובת לשאלות רבות בנושאים שונים. "למושב הגעתי עם צורך לתרום. זהו תפקיד שרוב הפעילות שלו מתמקדת בשעות הערב, מה שמאפשר לי להמשיך ללמוד בשעות היום. נכון שזאת לא התמסרות טוטאלית כמו אברך בכולל, אך בכל זאת, עם משמעת עצמית ורצון חזק לנצל כל שעה בתוך התפקיד אפשר להגיע להישגים. כשהגעתי למושב עברתי משבר מאוד גדול. רק אז הבנתי שילדים יכולים להגיע לבר מצווה וקריאת 'שמע ישראל' זרה להם כמו ההמנון ביפנית. שלא לדבר על משה רבינו והאבות הקדושים. מדובר בילדים מעדות המזרח שהסבא עוד עושה קידוש בליל שבת, האב למד בביה"ס חילוני והתנתק מהמורשת וכך גם הבן. בתי הספר דומים יותר למנזרים, שמעבירים את הילדים מדתם, מלמדים בהרחבה על הנצרות, האיסלאם, רק חלילה לא לדבר על יהדות. ההבנה הזאת לוותה במשבר נפשי עמוק. אחרי מאמץ לא קל, עזרתי להם להתגבר על הפחד מ'אדם חרדי'. הפתיע אותם לגלות שחרדי יכול להיות אינטליגנט שמכיר את העולם הזה ובכל זאת בוחר בדרך התורה. בכל פגישה או שיעור עם התושבים אני מרגיש כיצד כל מילה מטפטפת כמו מים, שאט-אט חודרים וברוך השם רוח המקום בהחלט משתנה. הדינימיקה במושבים ובקיבוצים היא כזאת שהם מגיבים להתפתחות של העיר באיחור של כמה שנים. המהפכה הרוחנית המתחוללת בערים נמשכת במהלך עשר השנים האחרונות, גל החזרה בתשובה שוטף את כל הארץ. אני רואה כיצד הדברים מתחילים להשפיע גם על הקיבוצים וגם על המושבים מסביב. פתאום אנחנו מגלים כיצד אצל חבר'ה צעירים שלא חסר להם כלום מבחינה גשמית מתעוררת הקדושה והם חוזרים לצור מחצבתם". - מי מגיע לשיעורים? "בדרך כלל הכופרים הכי גדולים. השיעורים צריכים להיות מאתגרים מאוד, שיסקרנו אותם ויביאו אותם לשאול שאלות. צריך להשתמש בתחבולות על-מנת להילחם ביצר הרע בכל דרך אפשרית. כל שאלה שעולה אתה חייב לתת את התשובה הברורה ביותר מתוך האור והעוצמה של התורה הקדושה. הרי יהודי שפעם אחת נחשף לאור כבר לא יוכל ללכת חזרה. גם אלו שלכאורה עוזבים את הדרך, חיים ברגשות אשם וייסורי המצפון 'הורגים אותם' ובסופו של דבר הם חוזרים".

- איך מגדלים ילדים במקום כזה, איזה חיי חברה הם מנהלים? "כולם לומדים בנתניה שזאת עיר המחוז עבורנו, עיר שאני מחובר מאוד אליה ואל אנשיה. אך יחד עם זה יש בכך יתרון אדיר, אנחנו מעסיקים אחד את השני בתוך הבית, דבר שמאוד מלכד את המשפחה. בדור שלנו, אני כבר לא יודע איפה כדאי לחנך את הילדים, במקום חרדי או במקום מנותק. נכון שבאזור חרדי הוא סופג את האווירה, אבל גם כשהוא יוצא החוצה לרחובות, אני אף פעם לא יודע מה המהות של הבית של החבר ועד כמה הוא תואם לדרך החינוך שלנו. אני נמצא הרבה שעות במהלך השבוע גם בעיר בני ברק וגם בירושלים ואני נחשף לצדדים אחרים בקרב בני הנוער. מעולם לא הייתה כמות כזאת של תורה בעם ישראל, אבל גם אף פעם לא הייתה תקופה שבה כל העם למד תורה. לצערי לא השכלנו לספק תחליף לאותם בחורים שלא מסוגלים לשבת ללמוד 15-12 שעות ביממה. דבר שיצר בעיה קשה. היום גדולי הדור מודעים ודנים בכובד ראש בבעיה ויחד מנסים להגיע לפתרונות יצירתיים כדי לפתור את המשבר שנוצר אצל רבים, חלקם בנים למשפחות טובות מאוד. במושב, ילדיי יודעים שהם רק יוצאים החוצה, אנחנו רודפים אחריהם ב-700 עיניים. מעבר לכך אני חושב שזה מחסן את נפשם של הילדים, הם רואים גם את הצד השני, יודעים מקטנות מה מותר ומה אסור. אין לי תשובה אמיתית וברורה, ההתלבטות היא קשה. מעבר להשתדלות שכל הורה בכל מקום צריך לעשות, צריך בעיקר סיעתא דשמיא מיוחדת והרבה הרבה תפילות".

- גם ההורים איבדו היום את התמימות, הפשטות האמונה הברורה ש'הכל משמיים', אולי כל אלו מקרינים ופוגמים בחינוך הילדים. תראה איזה 'מסחרה' עושים מהשידוכים. למה אי אפשר לשדך זוג מבלי להציב תנאים ורפים כלכליים שגורמים למשפחות שלמות לפשוט את הרגל, איפה האמונה בבורא עולם שיפרנס?

"הורי גדלו בבתים פשוטים מאוד, האמונה בבורא עולם הייתה שם שורשית וחזקה כל כך, מי דיבר אז על תנאים בשידוכים. כמעט כולם יצאו בני תורה אמיתיים, אומרים בגמרא: 'היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה...', מתוך הפשטות והמסה של האמונה התחושה הבלתי נפרדת שהשם נמצא בכל רגע. לצערי, אין ספק שיש איזה שהיא מחשבה אולי מתוך שאיפה ורצון שהבעל ילמד יותר טוב וברוגע, שיהיה לזוג חיים יותר נוחים מציבים תנאים. זו לא הייתה דרכם של אבותינו הציבור הספרדי, אבל כנראה למדנו את זה מעדות אשכנז. להם הייתה אז אפשרות כלכלית. זה היה דור השילומים והיה יותר כסף לעזור לילדים. אני בהחלט חושב שאם יש אפשרות לעזור לילדים זה בסדר ומומלץ, אבל אני מאמין שהיום במצב שנוצר מכל העדות כולם מבינים שהתמקחות בנושא הכספים פשטה את הרגל וצריך לחזור לשפיות ולהאמין שמזונותיו של האדם קצובים לא, אז אם לא מאבא שלו אז זה יגיע מאבא שבשמיים". - אם כבר הזכרנו אבא. אי אפשר שלא לדבר על האבא שלך, איזה אבא הוא היה? "הוא היה בעיקר אבא של שבת. זה אומר, כשקמתי בבוקר, הוא כבר יצא. כשהלכתי לישון הוא עוד לא הגיע. איש קדוש, עם יראת שמיים גמורה. לא מרים את הקול. אבא שכל יישותו תורה, לא משנה יום או לילה. אבי קורץ מחומר אחר. מאז היותו צעיר הוא זכה להערצה בקרב השכנים שכיבדו והתייעצו איתו בנושאים רבים, שלום בית, דיני תורה, שאלות הלכתיות. אישיותו המתונה, הענווה והנינוחות, תוצאה של עבודה עצמית ובעיקר מתוך יראת שמיים אמיתית, גם במצבים קשים מאוד הותירו אותו מתון למרות שבטבעו הוא היה סוער הרבה יותר, כל אלו הפכו אותו לאדם אהוד. אנחנו גדלנו על זה, האישיות, הקדושה שלו הקרינה על החינוך של הילדים. בדור שלנו, אי אפשר לחנך ככה, זה דור שזקוק להמון חום ואהבה וחיזוקים. אז, החיים היו כנראה אצל כולם יותר קשים, פחות ציפינו לדברים ולא ראינו חסר בכלום. גם היום אני לא מצפה לנהל איתו שיחות נפש, רוב השיחות שלנו הם בעיקר בנושאים תורניים וסוגיות הלכתיות". - גם אתה היום קצת "אבא של שבת"? "לצערי, אני נמצא הרבה פחות בבית ממה שהייתי צריך, אבל בכל זאת אני יותר בבית ממה שאבי היה. אני עדיין לא האבא האידיאלי שמכין סנדוויץ' בבוקר, אבל אני משתדל מאוד להיות נוכח כשצריך".