כשרעמו התותחים בצפון המדינה בחודש האחרון, שתקו המוזות, ורק בימים האחרונים התגייסו סופרים בולטים שהפגינו נגד המלחמה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. גם תורם של סיפורי השכול, אלמנות ויתמות רווי היזע, דם ודמעות, כבר החל בכלי התקשורת.
כשנפלו הטילים והקטיושות על עשרות ערים וישובים בצפון הארץ, ובגלל עורף שלא היה מוכן ומוגן די הצורך - חרף אזהרות מוקדמות של מבקר המדינה, הפכו למעלה ממיליון אזרחים ל- "בשר תותחים". עשרות מהם שילמו בחייהם, אלפים נפגעו בגופם ורבבות בנפשם.
בחודש האחרון שינתה המדינה את פניה לבלי-הכר. בשורה של תחומים אירעה נסיגה בת-שנים. שורה של ערים בצפון הארץ הפכו לערי רפאים, שבהן נערמו תילי חורבות. הרס וחורבן נראים בכל שכונה ורחוב. תושבי הצפון פונו במאוחר בגלל התרשלות הממשלה שגילתה חוסר אונים, בלבול, ותיאום לקוי, כשהם מותירים אחריהם במקלטים מעופשים זקנים חסרי ישע, מוגבלים, נכים וחסרי אמצעים. הנוף הפסטורלי של הגליל, בעל האוויר הנקי, נפגע קשות. עצי הגליל בערו, שדות העמק המרהיבים הפכו שחורים. חיפה, קריית שמונה וצפת איבדו את ייחודן. חלק לא קטן של תושבי הצפון כבר הודיעו שלא יחזרו לבתיהם ההורסים שנבזזו ולאווירת הנכאים שמצפה להם ולילדיהם.
כשחיילי יחידות השדה של צה"ל הפכו לברווזי מטווח ולמטרות חיות בשורה של מבצעים שנויים במחלקת, בהעדר מודיעין יעיל על החיזבאללה והיכולות המבצעיות שלו, ובגלל המחסור בכלי נשק יעילים ותחמושת בכמות ראויה ופריטים צבאיים חיוניים, כמו אפודי מגן וציוד ראיית לילה, וגם במזון בסיסי לחם ומים. למרבה הבושה, החלו חיילי צה"ל במלחמה זו לבזוז בכפרים לבנונים גם בגלל מחסור וגם בגלל מוסר שחוק.
שטייסים טסו בשטחים מיושבים בלי מידע מדויק על מקומות המסתור של החיזבללה ופגעו במאות אזרחים לבנונים חפים מפשע, טנקיסטים שהיו מוגנים כביכול במרכבות הפלדה והועפו באוויר בעקבות ירי טילי נ.ט חודרי שריון - שאמור היה להיות עמיד, חיילי חיל הים היו חשופים לטילים עליהם לא ידעו מאומה, וחיילי תותחנים במספר בלתי מבוטל לקו בשמיעתם בגלל העדרם אטמים חיוניים כמגן לאוזניהם.
היה זה חודש עגום ביותר בתולדות המדינה, שהייתה חצויה בין חלום הבלהות של מיליון תושבי הצפון הארור שממנו נפתחה הרעה, לבין מיליוני תושבי המרכז שחיו בטווח הטילים על תנאי והפגינו סולידאריות מאופקת.
ביומיים האחרונים קיים חוסר נחת בצמרת צה"ל מהזיגזוגים של ראש הממשלה, שהעביר באיחור רב בקבינט החלטה מכרעת לכניסה מאסיבית של צה"ל ללבנון - כדי למגר את החיזבללה, אך עצר את המיתקפה והשתמש בה לצורך קבלת הסדר מדיני גרוע, ובשלב זה הותיר בשטח רבבות חיילי מילואים חשופים ומותשים.
אופייני למצב המביך והמבולבל במהלכה של מלחמה כושלת זו, הוא מה שקורה עתה. בליל שבת החליטה מועצת הביטחון, פה-אחד, על הפסקת אש. בבוקר שבת הודיע דובר צה"ל כי הצבא פועל על-פי החלטת הקבינט ומתקדם לעבר הליטני. לעומת זאת דיווחו כתבים צבאים מן השטח שלא נראית תנועה מאסיבית של טנקים וחיילים שחוצים את גבול הלבנון, ולמעשה קיימת המתנה לדיון ביום ראשון בישיבת הממשלה.
העובדה שראש הממשלה אולמרט הודה לנשיא ארה"ב על תרומתו הרבה להחלטת מועצת הביטחון, מבשרת את הפסקתה הקרובה של הלחימה בצפון. נראה לי, אפוא, שהגיעה השעה שאבטל את "הפסקת האש" המקצועית שהכרזתי עליה, בעת המלחמה, על-מנת לחשוף מחדש, ובשיטתיות, את פרצופו האמיתי של אולמרט - האיש שקובע עתה את גורל המדינה ואזרחיה לשנים רבות.
למרות הפיתוי לשחזר קטעים מאלפים מתריסר המאמרים שכתבתי אודותיו בחודשים האחרונים בסדרה "ימי אולמרט" שהתפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה", כוונתי בעיקר למאמר שהוכתר בכותרת:
אולמרט מסוכן לישראל, לא אעשה זאת עתה. אין זה הזמן לטפיחת שכם עצמית. לעומת זאת, מוצא אני לנכון לצטט להלן קטע ממאמרו של העיתונאי ארי שביט, שהסיר את הכפפות, טען שאין שגיאה שאולמרט לא עשה בחודש של הלחימה בצפון, ופרסם בעמודו הראשון של הארץ מאמר חריף תחת הכותרת: "אולמרט חייב ללכת".
שביט, שנחשב עיתונאי עצמאי, כתב בין השאר: "אולמרט הוא ראש ממשלה שעיתונאים המציאו אותו, עיתונאים גוננו ועיתונים שימרו את שלטונו. כעת אומרים לו עיתונאים: ברח. ואולם, דבר אחד חייב להיות ברור: אם אולמרט בורח בעת המלחמה שהוא יזם, הוא אינו יכול להישאר ראש ממשלה אפילו יום אחד. הוא חייב להתפטר מתפקידו. יש גבול לכל תעלול. יש גבול לכל חוצפה. אי-אפשר להוליך עם שלם למלחמה תוך הבטחת ניצחון, להניב תבוסה מבישה ולהישאר בשלטון ולבקש שיעבירו לו סיגר"...
בחודש זה חרקו כל שיני כאשר ראיתי לנגד עיני כיצד באו לידי ביטוי מוחשי כל תכונותיו הרעות של אולמרט, שהיו מוכרות לי היטב. אבל עתה, כאשר בפתח עומדת הפסקת אש מדינית מפוקפקת,
כשמחדלים וכשלים אלה ואחרים קרו, זה המקום לאזכר את הנהנתנות של מנהיגי המדינה, את האינטרסים וניגודי האינטרסים שלהם והשיקולים הפוליטיים והאישיים.
הבולט שבהם היה מינויו של עמיר פרץ כשר הביטחון, למרות שהוא אדם חסר ניסיון בסיסי בתחום זה, רק כדי למנוע את כניסתו למשרד האוצר שבו העדיף אולמרט להמשיך לחגוג עם אילי ההון, יחד עם בן חסותו, השר אברהם הירשזון.
בחודש האחרון נדחקו לקרן זווית פרשיות השחיתות של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושל כמה אישים בכירים. בשלזאת שהתותחים רעמו. אלא שאולמרט, לעומת זאת, מצא זמן פנוי בעיצומה של המלחמה [ראו:
אולמרט עסוק] כדי לקיים פגישות סמויות עם אילי הון מקומיים וזרים שהוא חבר אליהם בעבר, ויש לו אולי ציפיות לפגוש אותם בעתיד, אחרי שיפרוש, או אחרי שייבעט החוצה מכס ראש הממשלה. משום מה בחרה התקשורת, גם הפעם, להתעלם ממעלליו החדשים של אולמרט, שלא שינה את חברבורותיו גם בימי המלחמה, והחליטה להקדיש תשומת לב רק לכמה מקרים עסיסיים הנוגעים להטרדות מיניות לכאורה, בהם חשודים נשיא המדינה משה קצב ושר המשפטים חיים רמון.
אולמרט נתגלה גם במהלך המלחמה כשקרן, יהיר, שחצן, תחמן, מניפולטור, דו-פרצופי, וכפוי טובה, ואף נוספו להן 'תכונות קרביות" נוספות, כאשר התברר שיש לנו ראש ממשלה שהוא גם פחדן, הססן ומי שבורח מקבלת אחריות אישית ומעדיף להטיל כישלונות על אחרים.
אולמרט לא הוכיח כושר מנהיגות ולא יכולת הכרעה. הפופולריות שלה זכה מתושבי המדינה, בחלקה הראשון של המערכה הצבאית, היא תוצאה של רטוריקה מוצלחת בנאומים חוצבי להבות על ניצחונות מדומים וספינים מדומים, לצורכי הסחה (כמו ההשוואה המבישה שהופיעה בתקשורת בין מלחמה זו לבין המאבק של העם היהודי בנאציזם).
סביר להניח, כי פופולריות זו תדעך במהירות ותחלוף במהרה, כאשר אזרחי המדינה יתפכחו ויבינו שאולמרט הוא לא צ'רצ'יל ולא מנהיג שיכול להוביל אחריו עם למלחמה, אלא פוליטיקאי ותיק ומשופשף, חסר מעצורים ועכבות מוסריים, בימי מלחמה כמו לימי רגיעה.
אני מוכן ליטול על עצמי אחריות ולומר שהמלחמה שירתה דווקא את אולמרט, מאחר שהקפיאה את המשך החקירות והטיפול של הגופים לאכיפת החוק בכמה פרשות שחיתות חדשות שהוא מעורב בהן עד צוואר. אולי האמין אולמרט, בסתר ליבו, שניצחון סוחף יהפוך אותו לדמות הרואית שאי-אפשר לגעת בה ולהטרידה בנושאים של שמירה על החוק. אבל בעוד זמן קצר יחודשו החקירות, ואזרחי המדינה יקבלו מחדש תזכורת על מעשי השחיתות של ראש הממשלה.
לפי כל הסימנים, יאלץ אולמרט להתמודד עם ועדת חקירה ממלכתית שעליה יוטל לקבוע את רמת האחריות של הדרג המדיני למה שאירע במדינה בחודש האחרון - לפני ובמהלך המלחמה. ועדות חקירה מוקמות על-פי החלטת הממשלה. אולמרט ינסה לחמוק מכך, אבל ההתעוררות הציבורית הצפויה ופעילותם של גופים שונים תיקבע את המהלכים הבאים בתחום זה. על-פי הערכתי, אולמרט יאלץ לסיים את תפקידו כראש הממשלה מוקדם מכפי שמעריכים משקיפים פוליטיים. ואני לא אזיל דמעה על כך.
אולמרט אולי מייחל לכך שההיסטוריה תחזור על עצמה - בדומה למלחמת יום כיפור, שבסיומה הטילה ועדת חקירה ממלכתית את האחריות על צה"ל והרמטכ"ל דאז. רב-אלוף דוד אלעזר, נאלץ להתפטר מתפקידו. אלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש פרש מצה"ל, בבושת פנים. שניהם נפטרו מאוחר יותר, פגועים ומרוסקים.
תמיכתו של אולמרט בהדחת אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, בדרך של מינוי סגן הרמטכ"ל, אינה כנראה סוף-פסוק. כדי למלט את עצמו הוא מסוגל להקריב גם את הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, ואולי גם את שר הביטחון, עמיר פרץ. שרידי התקשורת המגויסת של אולמרט תנסה, בתזמון שייקבע, להשחיר אותם.
בתחילת המלחמה, כאשר היא סווגה עדיין רק כמבצע צבאי ו"לוחמה", העניק לה שר הביטחון, עמיר פרץ, את השם בעל-אופי מסורתי: "בין המצרים". מאוחר יותר הוחלט על-שם אחר: "שינוי כיוון". אני מציע שמלחמה כושלת זו, שהחזירה את המדינה שנים רבות אחורנית, תקבל שם יותר הולם: "הכל דיבורים".
