חלפו כמה ימים מאז הניחו על קברך בהר הרצל רגבי עפר ירושלמיים. אחד אחד עברו על קברך בני המשפחה, בני משפחת ישראל, ואלפים אלפים, שקראו את ההספד שנשא עליך אביך הסופר דוד גרוסמן יבדל"א והשתתפו בצער הנורא של המשפחה הגרעינית הקרובה ביותר.
ואני, הקטן באלפי מנשה, יליד הארץ הזאת, אחרון אזרחי מדינה זו, בא לבקש ממך סליחה ומחילה על כמה דברים שאני רוצה להעלותם על הכתב כדי שאורי-ם (אורות זוהרים) נוספים לא ישתתו דם, לא יכוסו ברגבי עפר.
אתה יודע, אורי יקר, שיש לשון גבוהה ויש לשון חרישית. בלשון הגבוהה נקטו גיבורים גדולים, כמו למשל הצנחן היהודי אנצו סירני הי"ד שכתב:
"אם ברצוננו לחיות עלינו להיות מוכנים גם למות ולהמית. לצאת אל מול הסכנה האורבת... גם במוות צפונים גרעיני חיים ואם נדע לחיות כראוי ולמות כראוי... לא יאבד לנו ניר".
ויש לשון חרישית, רועמת בשתיקתה, חדה בדבריה. בלשון חרישית זו נקטה למשל חנה סנש הי"ד שכתבה במכתבה לאחיה גיורי ב- 25 בדצמבר 1943:
"יש צורך באנשים עזי נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם הם ואינם עבדים מכניים למחשבות קפואות. קל לחצוב חוק לאדם: חיה לפיו. יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים. אך הקשה ביותר לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם. ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים".
ואני, אורי יקר (מותר לי, כי בני הוא בערך בן גילך), רוצה לומר לך כי מאז יומי הראשון על הארץ הזאת חשבתי, שההנהגה הזו אינה ראויה לבחורים שכמותכם. וזאת מכמה טעמים שאני משוכנע שתבין אותם, הגם שבצניעותך לא תודה בהקשר ישיר אליך.
תורת המדינה מלמדת שהמלחמה הינה הצעד האחרון, או כמו שנתן אלתרמן כתב באחד מפזמוניו "עד הקיר האחרון הגענו ומעל לראשנו מתנופפת החרב", ולאחר שכל המהלכים המדיניים מוצו. במזרח הפרוע שלנו, כאן בחלקת אלוהים הקשה הזאת, התנשאות ויהירות נוראית הובילה מנהיגים להשפיל נשיא של מדינה, נשיא סוריה באשאר אל אסד, לפני שנתיים ימים, שרצה לפתוח במו"מ עם מדינת ישראל, וחשבו שהוא לא יתחבר לקיצוניים שבאויבינו.
אורי יקר, הרי אתה יודע טוב מאיתנו שקשה להפוך אויב לאוהב וההפך קל מאד. זו חכמה קטנה לקחת בן לממשל שונא ולהפכו לשונא עוד יותר. וזו חכמה עצומה, גדלות נפש הייתי אומר, להידבר עם נשיא של מדינה ערבית שרוצה בכך ויש לה גבול משותף עם ישראל ולהוציא אותו ממעגל המלחמה, מציר הרשע, לבודד את הרשעים (אירן וחיזבאללה וחמאס), ולבנות קונספציה אחרת, "משוחררת ממשפטים קדומים" (כדברי חנה סנש).
ההנהגה שלנו, אלא מי, כשלה. ואת התשלום שלחו למשפחת גרוסמן ומשפחות רבות ברחבי המדינה הנפלאה הזאת.
תורת המלחמה, אורי יקר, לימדה אותך שאינך עולה לעמדת ירי לפני שהכרת את דרכי הכניסה והמילוט במידה ותאלץ לעשות כן. כך לימדו אותך, את כולם, באימון הצמ"פ, באימון המט"קים, ודומה שמנהיגי הצבא והמדינה לא התחילו לעשות כן בטרם נורתה הירייה הראשונה. לממשלה הזאת לא היה גנן (ג- פתוחה ונ- קמוצה) כמו שעמד לך על הראש בקורסי הטנקיסטים. משהו היה צריך לומר להם:
א. אתם מכירים את דרכי הכניסה? כולם? אתם מכירים את כל העמדות שבחזית הצפוייה?
ב. אתם מכירים את דרכי המילוט כדי לא להפגע?
בשני המקרים היה הגנן (אותו מדריך טנקים שיושב מעל הצריח של החניך) מודיע להם: אינכם עולים לעמדה. מותיר אותם מאחור ולא מתיר להם לירות פגז אחד. במקום זאת שלחו אותך/כם למסלול ברווזים נורא, בלי דרכי כניסה ובלי דרכי מילוט.
כמי שעבר את אימון ההכשרה בפלוגת סיור אגד ארטילרי במילואים, וכמי שבוגר שתי מלחמות לבנון (החל משנת 1975) במהלך השירות הסדיר, אני יכול לומר לך, כי אף חטיבת סדיר לא עברה אימון בבלגן כזה, בתנאים פיזיים מחפירים כאלה, ולא עצרו לה את האימון.
אתה אורי, אלא מי, יודע שאני צודק במעט. ורק בשל המעט הזה, אורי יקר, אני מבקש סליחתך, שלא הרעשנו עולמות, אנחנו הקשישים, נגד כל מהלך חסר אחריות כזה בלבנון או בכל מקום אחר בלבנון. אילו היינו צנועים יותר היינו נוהגים בצורה מושכלת יותר.
תורת העתיד מחייבת אותנו, אורי יקר, לנהוג בצורה מושכלת, בדרך שתביא את האויב למקום שלא יאפשר לו לפתוח במלחמה כנגדנו בעתיד. אני לא מצפה שהאיסלאם הקיצוני יכרות ברית שלום עם העם היהודי הטמא (בעיני השיעים) ואני לא מצפה שהאיסלאם ימחק מן הקוראן את המילים: חזירים וקופים, בהתייחסו לכופרים היהודים.
אני מצפה ששני דברים יקרו:
א. ועדת חקירה ממלכתית לחקר האירועים תרים כל אבן מעל למחדלי ההנהגה והצבא, כי "אין מחטא מאור השמש" כמאמרו של השופט היהודי לואי ברנדייס.
ב. הציבור בישראל יקרא לממשלת ישראל למנוע את המלחמה הקרובה הבאה בדרך שונה, בלתי מתלהמת כמו שמצפים מאיתנו אויבינו, כיון שהאלטרנטיבה קטלנית. ילכו נא בדרכה של חנה סנש הי"ד שקוראת לדרך המחשבה החפה מדעות קדומות ולא יחפשו את הדרך הנכונה לחיות או למות, כמאמר אנצו סירני הי"ד.
לבושתי אני פסימי ( אולי זוהי דרכם של קשישים מרי נפש), אבל לאחר שקראתי דבריו של אביך אני חייב לאחוז, במר נפשי על מותך וחבריך, בחיים, בשכל הישר, בצניעות ובענווה שאפיינו אותך ואת חבריך ולקוות שכך יקרה. כן יהי רצון.
