גולדמן החלה את דרכה בקולנוע הדוקמנטרי בדרך מקרה כשחיפשה דרך להתפרנס לאחר שעזבה את עולם המחול. היא הבינה שלהתעשר היא לא תתעשר מעשיית סרטים אך חיידק הקולנוע והיצירה תפס בה מאז ולא מרפה. היא מפיקה, מביימת, כותבת ועורכת את סרטיה. כאמור, בפסטיבל מוקרנים שלושה מסרטיה:
להרגיש בבית באוטופיה (2008)
להרגיש בבית באוטופיה, מתמקד בקולוניה הקואופרטיבית של איגוד העובדים - תאגיד שרוב דייריו היו קומוניסטים או תומכים של התנועה הקומוניסטית.
בית פרטי בבעלותנו הוא תמצית החלום האמריקני. ואולם בסרט הזה החולמים הם מהגרים, פועלים וקומוניסטים. באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת אלפי מהגרים יהודים שעבדו בתעשיית הביגוד הצליחו לחלץ את עצמם משכונות העוני והגטאות. הם קבצו יחד את המשאבים שלהם ובנו ארבעה בנייני דירות קואופרטיביים ברובע הברונקס. חברי הקבוצה החלו את דרכם כמובלעת יהודית, חילונית, מזרח אירופאית ממעמד הפועלים, והפכו לחלק מתנועה בינלאומית רבת עוצמה. בשנות ה-30 הם בקשו לבטא את האמונה שלהם בשוויון גזעי ולהביא לאינטגרציה גזעית של הקואופרטיב, אבל התוצאות היו לא צפויות.
הסרט מתמקד בעלייתה ונפילתה של קהילה אחת משנות ה-20 ועד שנות ה-50. הוא מתאר את הרעיונות והאמונות שלכדו את הקבוצה ובסופו של דבר קרעו אותה לגזרים, ומתעד חיים שאופיינו באומץ לב וחצו גבולות של גזע, אומה, שפה, מוסכמות ולפעמים אפילו הגיון בריא. הסרט יוקרן היום, ראשון, ה-19 באוקטובר, בשעה 14:30.
לילה קצבי בגן עדן (1987)
הסרט הראשון שתיעד את תחיית מוסיקת הכלייזמר האמריקנית. מוסיקת כלייזמר החלה לשגשג באמריקה בראשית המאה ה-20. אך עד מהרה הפן הייחודי הזה של תרבות האידיש נטמע בחברה האמריקנית, התמסחר, ועם השנים גם הלך ודעך. השינוי הגיע כאשר קבוצה של מוסיקאים צעירים חפשה דרך ביטוי ייחודית על-רקע הסצנה המוסיקלית המגוונת והתחרותית של אמריקה. הם ביקשו לבטא את יהדותם באופן רענן יותר, בלי להזדקק לקלישאות נוסח "הבה נגילה" ו"כנר על הגג".
הסרט עוקב אחרי שתי להקות שפועלות בסצנת המוזיקה העכשווית, קאפלי והכלייזמר קונסרבטורי באנד. הלהקות מנווטות את דרכן, כל אחת בסגנונה שלה, דרך חזרות, שיעורי אידיש, מפגשים עם מוסיקאי עבר, חתונה יהודית, מחנה קיץ שמקבץ אמריקנים שמתגעגעים לעולם של פעם, ואפילו תוכנית הרדיו האמריקנית האגדית, "המדריך לחיים בכפר".
אום כולתום - הקול של מצרים (1996)
בשנת 1992 עברה הבמאית מיכל גולדמן לחיות בקהיר למשך שנה. מכל כיוון ניגן אליה קולה של אום כולתום, שנפטרה שנים קודם לכן. היא החליטה לביים סרט על הזמרת ועל מצרים, ובילתה ארבע שנים באיסוף החומרים ועוד שנה בעשיית הסרט. "אום כולתום" הוא הסרט התיעודי הארוך הראשון שנעשה על הזמרת, והגרסה הערבית שלו הוקרנה ברחבי העולם הערבי.
בסרט מספרת הזמרת :"אבי לא היה שקט. היה לו קשה להתמודד עם המחשבה שהבת שלו תשיר לאנשים שהוא לא מכיר, אבל השירה שלי עזרה לפרנס את המשפחה. אז הוא הלביש אותי בבגדים של נער וכך שרתי במשך שנים. היום אני מבינה שהוא רצה לשכנע את עצמו, וגם את הקהל, שהזמר הוא נער ולא אישה צעירה".
אום כולתום נולדה למשפחת איכרים בתחילת המאה, והפכה לאשה עשירה ורבת עוצמה, אשת סודם של נשיאים ומלכים. כאשר הלכה לעולמה בשנת 1975, ארבעה מיליון איש צעדו אחרי ארונה ברחובות קהיר.
גולדמן חיה ועבדה בבוסטון, ניו-יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וקהיר. בבוסטון הקימה את ה-Filmakers Collaborative ואת פסטיבל הקולנוע היהודי של בוסטון, הפועל בשיתוף פעולה עם פסטיבל הסרטים של חיפה מזה שנים רבות.