זאת עלולה להיות ביתך

בשבוע האחרון אנו עדות לתופעה מאד מצערת ומדאיגה לדעתי והיא התיצבותן של לא מעט נשים לצד חיים רמון ושכמותו, תוך נקיטת עמדה נגד יישום החוק למניעת הטרדה מינית במקרים "מתונים" מעין אלה. היום התגלגל לדוא"ל שלי מאמר שלם שכזה בשם "אתמול זה היה איציק מרדכי, היום חיים רמון ונשיא המדינה, מחר זה עלול להיות בנך או בעלך" שנכתב בידי אישה המעלה טענות שכאלה ואני רוצה לצרף להלן את מכתב התשובה ששלחתי לה. זאת עלולה להיות ביתך, אחותך, אימך, חברתך או את עצמך כאשר גברים מתקיפים את החוק למניעת הטרדה מינית אפשר להבין את מניעיהם גם אם הם מעוררים התנגדות. הרי לא פשוט לשנות נורמות ארוכות שנים שהקנו להם את הפריביליגיה להתייחס לכל אשה באשר היא כחפץ מיני הזמינה לשימושם. למה להם לוותר על ה"תענוג" הזה. אך כאשר נשים נוקטות עמדה כל כך אנטי נשית כמו זו שהוצגה על-ידי ד"ר שחף, ועוד באיצטלה שהיא פרו נשית, פשוט נשבר הלב. נקודות המוצא של הכותבת שגויות מין היסוד. ראשית היא מניחה שלכל אשה באשר היא יש את כוחות הנפש הנדרשים להפסיק כל פנייה מינית בלתי רצויה. זאת טעות מן המעלה הראשונה. הרי החוק הזה נוצר בדיוק משום שבקונטקסט של פערי כוחות שבהם מתרחשת בהגדרה ההטרדה המינית אין למרבית הנשים לא את האפשרות לסכל את ההטרדה ולא את הגיבוי החברתי לעשות זאת. בעבודתי כיועצת פסיכולוגית למרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית אני נפגשת פעם אחר פעם עם נשים שחייהן הפכו בלתי נסבלים בגלל בעל סמכות שלקח לעצמו את החופש להתייחס אליהן באופן מיני ללא כל התחשבות ברצונן, כשלהן לא היתה כל אפשרות רגשית ו/או מעשית להביא לזה סוף. הקלות הבלתי נסבלת בה גברים מרשים לעצמם התנהגות זו נגזרת ישירות מעמדות כגון אלה שהוצגו במאמר, והיא חייבת להפסק. שנית, מניחה הכותבת, שאחוז גדול של התלונות על הטרדה מינית מפוברקות, או מנופחות כשמטרתן היא פגיעה בנאשם. אין הבל גדול מזה. נשים הרי יודעות איזה מסע יסורים צפוי להן מרגע הגשת התלונה, החל מהכפשות והתקפות ועד לפגיעה במקום עבודתן ו/או היבטים אחרים של חייהן. איזו אישה תפתח בתהליך נוראי זה לשווא? לא אחת! שלישית, מבלבלת הכותבת, כדרכם של אחוז לא מבוטל של המתנגדים לחוק למניעת הטרדה מינית, בין חיזור להטרדה. מה הקשר? חיזור והטרדה הם דברים שונים בתכלית. בחיזור מדובר על הדדיות, על הסכמה, על רצון הדדי בקשר, בעוד שהטרדה היא בהגדרה פנייה חד-צדדית המתעלמת מרצונותיה של האשה ומייחסת אליה כאל חפץ מיני. היכן רואה הכותבת במעשיו של רמון חיזור? התיחשב נשיקה מהסוג שהוא נשק לחיילת הצעירה שלא היתה מעוניינת בו כלל באופן מיני לחיזור? אבוי לנו אם כן. המציאות היא שמה שקרה במקרה הנ"ל, בדומה לאין ספור מקרים דומים, הוא שהשר ראה בנשיקה הזו, ממרומי עמדת הכוח שלו, זכות השמורה לו מול אותה נערה בה ראה חפץ מיני גרידא. האם עצר לרגע לשאול את עצמו מה היא רוצה בסיטואציה? סבורתני שלא. ונדמה לי שאין אף אישה שהיתה מעוניינת שכך יראה תהליך החיזור. לבסוף מפנה אותנו הכותבת להעלות בדמיונינו מצב בו בן-זוגנו או בנינו מואשמים בהטרדה מינית. אכן כל מי שאינו/ה מבינ/ה שהתנהגות מינית המתעלמת מאנושיותה ורצונה של האשה היא בבחינת הטרדה יכול/ה לדמיין מצב שכזה אם אלו המסרים שהיא או הוא מעבירים/ות לבניה/ו ולגברים שבחייה. אם המסר הוא שמותר לחבק ולנשק נשים בניגוד לרצונן ואין כל צורך להתחשב ברצונן, שנכון להמשיך להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים ושעליהן בלבד מוטלת האחריות לדאוג להפסקת ההתייחסות הזו, נמשיך לצערי לראות את אותה שכיחות מחרידה של הטרדות מיניות. לעומת זאת אם בנים/גברים יחשפו דרך קבע למסרים המוקיעים באופן חד-משמעי כל פנייה מינית בלתי רצויה לעולם לא יימצאו במצב בו ניתן יהיה להאשימם בהטרדה. ואם בתרגילי דמיון מדובר אזי אני מזמינה את הכותבת לדמיין גם היא מצב היפותטי בו נניח ביתה החיילת (הלבושה במדיה הכ"כ חושפניים) מוצאת עצמה במצב בו מפקדה או השר הממונה עליה או בעל מרות זה או אחר תופס אותה בחוזקה ומחדיר את לשונו לתוך פיה בניגוד מוחלט לרצונה! האם גם אז היא היתה מתייחסת לזה כאל עניין של מה בכך שצריך לעבור עליו לסדר היום? האתגר הגדול הניצב בפנינו היום הוא להחיל את החוק למניעת הטרדה מינית על כל המקרים כולם - לא רק על המזעזעים ביותר אלא, ואולי בעיקר, גם על ה"נורמטיביים" כדוגמת מקרה רמון - בכדי שנשים תוכלנה להנות מסביבה משוחררת מהחפצה מינית. לשם כך עלינו הנשים לפעול יחד כאישה אחת ולא להבהל מתגובות הנגד הרבות שעוד צפויות לנו לצערנו לאורך דרכינו אל שיוויונינו וחירותינו.