כבוד השר,
ראשי הערים,
חברים וידידים יקרים.
אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לפגוש אתכם פעם נוספת, נפגשנו לא מעט בזמן האחרון וגם זו איננה הפגישה האחרונה.
בהמשך, אשתף אתכם בדרכים כיצד אני מתכוון לבדוק את אירועי המלחמה, להפיק את מלוא הלקחים ולהיערך לקראת העתיד במהירות האפשרית.
אני רוצה להבהיר דבר אחד: האחריות להחלטה לצאת למלחמה, להגיב בעוצמה צבאית, לא לשתוק על הפגיעה בחיילינו ובתושבינו ובריבונותנו, כמו גם האחריות על תוצאות המלחמה, כולה שלי.
במערכה האחרונה העורף הישראלי, האזרחי, היה המטרה העיקרית של האוייב. ולא במקרה.
מטרת החיזבאללה הייתה להוכיח את תיאורית קורי העכביש שלו. לפגוע בעורף, להרוג, להטיל אימה, מתוך כוונה לגרום לבהלה, לפאניקה, לצעקה ציבורית שתשתק את פעולות צה"ל.
הם האמינו שלחץ על העורף שלנו הוא קרש ההצלה שלהם.
הם קיוו שהעורף האזרחי שלנו לא יעמוד והם הופתעו. העורף עמד.
הוא עמד בזכות התנהגותם של אזרחים במקלטים ובמקומות העבודה.
הוא עמד בזכות רוח ההתנדבות והסולידריות של החברה הישראלית שהתגייסה כולה לעזור, להתנדב, לתרום, לארח, לעשות כל מה שאפשר.
הוא עמד בזכות המנהיגות שלכם, במקומותיכם, בקרב התושבים שלכם, כשאתם פועלים בתבונה ובאומץ.
גם בזכות פעולות הממשלה, שפעלה מהימים הראשונים, בעיצומה של מערכה צבאית קשה, שהתרגשה עלינו.
כן, העורף עמד, ובזכותו, במידה רבה, החיזבאללה נכשל מלהרתיע אותנו.
אני יודע שיש מחלוקות לגבי מידת ההצלחה, שהיא אולי תלויה ברמת הציפיות המוקדמות. יש שמיהרו לסכם. רבותיי - סבלנות. דבר אחד ברור: בביירות ובבירות אחרות במזרח התיכון הבינו שאנחנו לא עוברים לסדר היום על פגיעה בריבונותינו, באזרחינו ובחיילינו. את השיעור הזה, החשוב כל כך למדנו אנחנו לעצמנו, ולמד גם העולם.
אתם זוכרים את הנאום הראשון של נאסרללה בטלוויזיה, הזחוח, הלועג לנו, הבטוח בניצחונו.
ראינו את נסראללה אתמול אומר בפשטות בנאום החרטה: "לו ידעתי שאלה תהיינה התוצאות ולו אחוז אחד בלבד - לא הייתי מורה על החטיפה ומתחיל המלחמה". פשוט מאד.
אם מישהו, לפני חודשיים, היה חוזה תוצאות כאלה היינו אומרים שהוא מגזים.
מה המצב היום:
• חיזבאללה הורחק מהגדר, מהגבול. אין יותר מוצבים של חיזבאללה מעל מנרה, מעל דובב, מעל אביבים, מעל מרגליות. אין עמדות שולטות מעל הגבול.
• מרבית כוחות הקו הראשון של החיזבאללה הושמדו. מאות הרוגים, מאות פצועים. הכוח הזה שהתאמן שנים להתקיף אותנו הוכה קשות מהאוויר וגם על הקרקע.
• רוב הטילים ארוכי הטווח שהיו כלי האיום האסטרטגי על ישראל הושמדו בשעות הראשונות של המערכה, במבצע מזהיר של חיל האוויר הישראלי תוך 34 דקות, מבצע שהזכיר את השמדת חילות האוויר של מדינות ערב בששת הימים ואת הטילים הסוריים של"ג.
• מעוזי חיזבאללה בביירות וכל מפקדותיו ומתקניו הושמדו. ראשי החיזבאללה הפכו חסרי בית, נעים ונדים, נרדפים ומחפש מקלט.
• צבא לבנון מתפרס בדרום, על גבולנו הצפוני כדי למנוע מחיזבאללה לחדש את האיום עלינו בפעם הראשונה מאז פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון לפני 35 שנים.
• כוח רב-לאומי חזק המבוסס על צבאות של מדינות אירופה מתארגן כדי להיכנס ללבנון ולסייע לה לבלום את החיזבאללה.
• החלטה 1701 מהווה את אחד ההישגים החשובים ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית. אם תיושם במלואה - מצבנו בגבול הצפוני יהיה טוב לאין שיעור מזה שהיה ב- 12 ליולי.
לא הייתה זו מלחמה רק נגד החיזבאללה. החיזבאללה צויד במיטב כלי הנשק, בטילים, בציוד לראיית לילה, בטילים אנטי טנקים, בקטיושות ובכל כלי משחית אפשרי. אירן וסוריה הפעילו את כל המנגנונים, נתנו את כל הגיבוי והיו בעצם התשתית והבסיס שמולם ניצבה מדינת ישראל בחודש האחרון.
לעולם ברור כי החיזבאללה הוכה. היטיב לנסח זאת נשיא ארצות הברית, ידידה הגדול של ישראל, ג'ורג' וו. בוש שאמר לפני ימים אחדים כי בקרוב מאוד יתברר כמה ניצחה ישראל וכמה הובס החיזבאללה, ואלה שניצבו מאחריו.
בפעם הראשונה יש סיכוי להסדר בלבנון שיוביל להסרת האיום המיידי על ישראל. זה סיכוי זו איננה וודאות. עלינו לעמוד על המשמר, להמשיך במאמץ המדיני, ולהיות מוכנים להשתמש בכוח כדי להגן על עצמנו אם נידרש לכך, אם ההסדר המדיני ייכשל.
השגנו זאת משום שלא נרתענו מהפעלת הכוח כשצריך, אבל נהגנו באיפוק ובאחריות כשהיה אפשר. ידענו להורות לצבא לפעול ללא היסוס כשהיה צריך וגם ידענו לסיים כשנוצרה ההזדמנות המדינית הראשונה הנכונה לכך.
אז האם הכל טוב? לא. לא הכל טוב.
ספגנו אבידות קשות. נכון הם ספגו יותר, אבל זה לא מנחם אותנו על חלל אחד, על בן אחד שנפל, על אזרח אחד שנהרג.
לא הצלחנו לעצור את הקטיושות. צריך להודות - לא היה לנו ולא לאף אחד אחר פתרון ראוי לעצירת נשק תלול מסלול. אפילו שליטה מוחלטת בשטח לא מעניקה חסינות מוחלטת. אבל צריך לזכור שגם הקטיושות מלבנון והקאסמים מעזה - לא מצליחים לעצור אותנו.
והחשוב מכל - עדיין לא החזרנו את הבנים הביתה. ממשלת ישראל ואני בראשה לא נחסוך כל מאמץ להגיע אליהם ולהחזיר אותם.
אני, אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, מבטיח לכם שהם ישובו הביתה, אולי לא מהר כמו שרצינו, אבל הם ישובו הביתה.
ונכון, לא הכל פעל כפי שרצינו. לא בכל מקום היינו מוכנים כפי שהיינו צריכים להיות.
לא תמיד השגנו את התוצאות שלהן קיווינו. לא הכל דפק. היו תקלות. היו ליקויים. היו גם כישלונות.
גם אם המאזן הכולל חיובי, אסור לנו להעלים עין מהכישלונות, אסור לנו לטייח, אסור לנו לעבור לסדר היום.
אין לנו זמן. עלינו לפעול במהירות.
זו חובתי, כראש הממשלה לבדוק הכל, להסיק מסקנות, להפיק לקחים ולתקן את כל מה שטעון תיקון. ואני אמלא את חובתי זו, כפי שהבטחתי מייד עם סיום הלחימה.
מהיום הראשון ידענו כולנו, כי מלחמה זו תגבה מחירים כבדים, בחזית ובעורף. ידענו כי נחשף לירי של רקטות וטילים שיכוונו אל מרכזי האוכלוסיה, שקלנו היטב את הסיכונים והחלטנו - כי אם לא עכשיו - אימתי?
אלמלא הגבנו כך, אילו היינו מבליגים פעם נוספת על ההתגרות החריפה הזאת בריבונותינו ובאורח חיינו - ייתכן שעוד זמן לא רב היינו מתעוררים למציאות אחרת, קשה לאין שיעור, מסוכנת יותר ומאיימת יותר מזו שאיתה התמודדנו.
המלחמה בצפון, לא יצרה סכנות חדשות, שלא ידענו על קיומן קודם לכן, היא חייבה אותנו להתמודד עם הסכנות האלה ללא פשרות לפני שיהיה מאוחר מדי.
היה ברור מראש, לכל, כי מלחמה זו תסתיים לבסוף במהלך מדיני של הפסקת אש, וכי מעולם לא התכוונו להישאר בלבנון ולא רצינו להתבוסס בתוכה לשנים רבות כמו בעבר.
ביום רביעי התשעה באוגוסט, הודיעה לנו ממשלת ארצות הברית כי מבשיל תהליך שיכול להביא להפסקת אש בתנאים שהיו מקובלים על ישראל. הממשלה, ואני בראשה, היינו משוכנעים שאסור להחמיץ הזדמנות זו.
אולם בימים שלאחר מכן ובמיוחד ביום שישי - האחד עשר באוגוסט, הובהר כי נוסח ההחלטה המוצע למועצת הביטחון הוא בלתי קביל לחלוטין על ישראל.
בנתונים אלה, הוריתי לצה"ל להמשיך ולהרחיב את הפעילות הקרקעית בדרום לבנון.
בבוקר שבת, השנים עשר באוגוסט נתקבלה ההחלטה באו"מ, במידה מכרעת כתוצאה מהמשך הלחימה של ישראל. צה"ל היה בתנועה. החיזבאללה הודיע שימשיך בלחימה, ממשלת לבנון טרם התכנסה לאשר את תמיכתה בהחלטה.
בנסיבות אלה, בעצה אחת עם הפיקוד העליון של צה"ל היה הכרח להמשיך בתנועת הכוחות כדי להבטיח שיעמדו בתנאים הנוחים ביותר עבורנו.
ספגנו אבדות כואבות, שוברות לב, גם בשעות הלחימה האחרונות. כמו כל עם ישראל, ובראש וראשונה המשפחות השכולות, אני נושא בלבי את כאב האובדן הזה, כמו את הצער שאין לו שיעור על כל הנופלים והנפגעים.
גם במקרה זה, אני משוכנע, כי ההחלטה הקשה הזו, הייתה בלתי נמנעת. בגללה, יכולנו להגיע לסיום הלחימה ולהישאר כבר שבועיים בתוך לבנון, מבלי שנאלצנו להמשיך בלחימה.
אני שומע את קולות הביקורת. יש כמובן מחאה מקצועית וביקורת פוליטית. מאלה אני מתעלם. כולנו מכירים את המשחקים הללו, את אלה שמריחים אולי את ההזדמנות הפוליטית או את אלה שמתבשמים מהסקרים.
אבל יש גם ביקורת אמיתית, כנה, מהלב, של חיילי מילואים, של אזרחים, של אנשים שבאים מאהבה ולא משנאה. הם עומדים ומפגינים, גם נגדי, ואני שומע אותם ומכבד אותם ואת מה שיש להם להגיד.
יש דברים שבהם הם צודקים, ויש דברים שבהם אני חלוק עליהם. אבל השאלה היא מה עושים עם הביקורת הזו, כיצד לוקחים את הזעם, האכזבה והתסכול והייאוש - כמו גם את חוש האחריות ואת אהבת הארץ של כולם - ומשתמשים בהם כדי לתקן את מה שדורש תיקון. ודרוש תיקון.
בימים האחרונים התלבטתי רבות בשאלה הזו. נועצתי באנשים רבים, ביועץ המשפטי לממשלה, במומחים רבים מתחום הביטחון ומתחום הממשל ומתחום המשפט, בעמיתי השרים.
בעיקר התלבטתי מה היא חובתי כראש הממשלה, כבעל האחריות העליונה לא רק למה שהיה אלא בעיקר למה שיהיה ולמה שעלול להיות.
לכאורה הפתרון הוא פשוט. ממנים שופט שיעמוד בראש וועדת חקירה משפטית - ממלכתית, שתשמע עדים, תאסוף ראיות ותחרוץ דין. גוף חיצוני, חסר פניות, אובייקטיבי.
אולי זה פתרון מפתה מבחינה פוליטית, וקורץ לדעת קהל מסוימת, כזה המבטיח שקט לתקופה ארוכה עד שתסתיים החקירה. אבל זה לא מה שדרוש למדינה.
הרי ברור לכולם מה יקרה. במשך תקופה ארוכה כל הצמרת הביטחונית והמדינית, לרבות הפיקוד של צה"ל ישותקו לחלוטין מאימת הדין. רבים יזדרזו להצטייד בעורכי דין מהשורה הראשונה, לייצר גרסאות, להתנקות מאשמה וחס וחלילה להטיל אותה במישהו אחר. זה טבע הדברים. ככה זה קורה. ככה זה קרה.
וצריך לזכור. כל זה, כשהלחימה עדיין לא תמה לחלוטין, כשחיילי צה"ל עדיין יושבים בתוך לבנון, כשהאש עלולה להתחדש, כשהאיום עדיין לא הוסר לגמרי. עדיין מעבר לאופק המתקרב, אנו צריכים להיערך לאיום של אירן ונשיאה, שונא ישראל.
אין לנו את הלוקסוס לשקוע בשנים של חקירות העבר, שבינן לבין הפקת לקחים והערכות לקראת הבאות - אין ולא כלום.
כל אחד, עם יד על הלב, יודע, בינו לבין עצמו - כי זה לא מה שיתקן את הליקויים, זה לא מה שימנע את התקלות.
מה שדרוש לנו זו בדיקה עניינית, מקצועית, שיורדת לשורש העניין, שמסיקה מסקנות, שמפיקה לקחים.
ראשית, מעשי הצבא. אני מבקש להגיד משהו אישי. אני ישבתי עם מפקדי הצבא בימי הלחימה ובעיקר בלילות הארוכים. אני ראיתי את הרמטכ"ל ואת הפיקוד העליון ומפקדים רבים אחרים.
ראיתי אותם מתלבטים, מתייסרים על כל אבידה וחרדים מפני האבידות הצפויות. ראיתי אותם נושאים באחריות ועושים כמיטב יכולתם לעמוד בה.
אני לא אתן להעמיד את הצבא למסדר פומבי של הלקאה קולקטיבית. אין לנו צה"ל אחר. אין לנו צבא אחר. לצה"ל אין תחליף. אני לא אתן לשתק את צה"ל היום לחודשים ארוכים ואולי מעבר לזאת רק כדי לרצות מישהו כזה או אחר. לא אתן.
את הצבא יש לבדוק בדרך שבה חברה אזרחית דמוקרטית בוחנת את צבאה.
כך גם אותנו, את הדרג המדיני.
הממשלה בראשותי תמנה ועדת בדיקה, בראשות מר נחום אדמוני, לשעבר ראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. בין חברי הוועדה יהיו אלוף (ב(מיל.)) ידידיה יערי, פרופ' רות-גביזון, פרופ' יחזקאל דרור.
על הוועדה יוטל לבחון את תיפקוד הממשלה, את התנהלותה וקבלת ההחלטות שהיו, ואת כל מה שתמצא לנכון.
התנהלות הממשלה אינה פטורה מבחינה ומביקורת מקצועית.
מערכת הביטחון תפעל במסגרת סמכויותיה ותקיים בדיקה יסודית ומעמיקה על-מנת לבצע את השינויים הנדרשים בהיערכות צה"ל, תורת הלחימה ובניית הכוח נוכח לקחי המלחמה האחרונה, ונוכח תרחישי האיום.
הממשלה תבקש מכבוד מבקר המדינה לקיים בדיקה מקיפה ומעמיקה של הליקויים שהתגלו במוכנות העורף נוכח איום הטילים והרקטות. כך תיבדקנה שלוש המערכות - המדינית, הצבאית והאזרחית.
אני משוכנע שהבדיקות המקיפות הללו יביאו להסקת מלוא הלקחים בזמן הקצר ביותר האפשרי, תוך קיום הליך אמין וגלוי לעין כל.
לאחר מימוש התהליכים האלה צפוי שיפור ממשי ביכולתנו.
בראייה ארוכת טווח, ישראל תצא מכל המהלך הזה עמידה יותר, חזקה יותר ובעזרת השם - מוכנה יותר לאתגרי העתיד וסיכוייו. והחשוב ביותר - זה יקרה תוך זמן קצר.
בכל אלה אין די.
המלחמה הזו, ההתנסות הקשה של חלק נכבד מהאוכלוסיה האזרחית שלנו, חשפה גם את המצוקה הקשה אליה נקלעו בשנים האחרונות חלקים בחברה הישראלית.
לא נוכל להתחמק מטיפול רציני ויסודי - בבעיות אלה.
הממשלה החליטה על פעולה מקיפה לחיזוק צפון הארץ וחיפה, תוך מתן דגש מיוחד על השיקום הפיזי של האזורים שנפגעו, אך גם תוך הקצאת תקציבים מיוחדים לטיפול במערכת החינוך, באוכלוסיה החלשה, במשפחות החד-הוריות, בעולים החדשים, במיעוטים החיים בתוכנו, בקשישים שרבים מהם נפגעו בשנים האחרונות, בילדים בסיכון ובשכונות המצוקה.
זה נכון לא רק לגבי צפון הארץ. מצב זה מערער את יציבות החברה הישראלית גם באזורים אחרים ובמיוחד בדרום ובנגב.
לא ניסוג מהתחייבותנו להיערך לתוכנית הרב שנתית שעליה החליטה הממשלה כדי להתמודד עם אתגר זה.
כבר בשבועות הקרובים תחליט הממשלה על תוכניות מפורטות למימוש התחייבויות אלה. התוכניות יוצגו בפני הציבור.
ידידים יקרים,
המערכה לא תמה, לא המערכה הזו ולא המערכות האחרות, בחזיתות האחרות בחוץ ובפנים. אנחנו עוד נוסיף ונדבר בדברים הללו.
בזמן הזה אני מבקש רק לזכור ולהזכיר:
את משפחות החללים, המשפחות השכולות שאבלן קשה מנשוא. אנחנו לא נשכח.
את הפצועים שעדיין נאבקים בבתי החולים על החלמה, שיקום וחזרה למסלול חייהם - אנחנו לא נשכח.
את האזרחים שעומדים מול הריסות ביתם, ומגיעה להם יד תומכת, בונה ונדיבה. אנחנו לא נשכח.
את העובדים, העצמאים ובעלי העסקים קטנים, בינוניים וגם גדולים שנשאו ראשונים בנטל הכלכלי ועלולים לכרוע תחתיו. אנחנו לא נשכח.
את חיילי המילואים שחזרו לבתיהם, חלקם כועסים או מאוכזבים, וצריכים למלא את מה שהחסירו. אנחנו לא נשכח.
את גלעד שליט שהיום חוגג את יום הולדת העשרים מכאן אני שולח חיבוק חם בשמי ובשם כולכם לגלעד, לבני המשפחה שחרדים לו כל כך לכל אוהביו, את אודי גולדווסר, את אלדד רגב - אנחנו לא נשכח.
נבדוק ביד אחת נתקן ביד השנייה. יש לנו כאן, הזדמנות.
מכאן, נצא לדרך חדשה.
תודה רבה לכם.
