האם אולמרט מחכה לביניש?

החלטתו של ראש הממשלה לפרק את הפרשה הגדולה של המלחמה לשלוש פרשות נפרדות לכאורה, ולמנות לכל אחת מהן ועדת חקירה נפרדת (בהן מבקר המדינה), החלטה זו מעידה על עצמה יותר ויותר, שהיא נתקבלה תחת לחץ וללא שיקול דעת מספיק. קשה להאמין שאולמרט - אפילו הוא - איננו מבחין עכשיו באין ספור הבעיות והמכשלות האורבות בדרכה של החיה התלת-ראשית הזו. שהרי הוועדות הללו אמורות לחקור היבטים, כביכול נפרדים, של אותה פרשה עצמה. אמרנו "כביכול נפרדים" כיוון שטבע הדברים הוא שמצב העניינים הזה מקפל בתוכו תחומי חקירה משיקים במקרה הטוב, ותחומי חקירה חופפים במקרה הפחות טוב. וכך הוועדות, במקום להקדיש עצמן לחקירת הסוגיות הכבדות המונחות על השולחן, תאלצנה להשקיע הרבה אנרגיות כדי לנסות ולהימנע מהמבוכה שתאיים לשבש את עבודתן כתוצאה מחיכוך, בלתי נמנע, על קו התפר שביניהן, או כתוצאה מחדירה של האחת לתחומי רעותה. ואם זהו מצב העניינים, צפה ועולה השאלה אם אולמרט בעצם איננו משחק כאן על זמן. במילים אחרות, השאלה היא האם אולמרט איננו מנסה למשוך העניין עוד כמה ימים, עד שהשופטת ביניש תקבל לידיה את נשיאות בית המשפט העליון, ואז הוא יפנה אליה כדי שתכונן ועדת חקירה ממלכתית. כי אהרן ברק הוא, איך לומר, קצת מפחיד. והוא מפחיד מכמה סיבות: סיבה אחת היא העבר "המסוכן" שלו בעריפת ראשים, הן בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, והן כשופט שישב - למעשה ניהל - את ועדת כאהן. מבחינה מסויימת ניתן אולי לומר שברק כבר שבוי בידי התדמית הזו של עצמו, ויהיה לו קשה להשתחרר מהתדמית הזו ולאכזב את צמאי הדם - דווקא בעניינו של אולמרט. ברק מודע ודאי ללחץ מצד הציבור הדורש שהוא זה שיישב בראש הוועדה, וגם מבחינה זו הוא יתקשה לאכזב את הציבור - במיוחד עתה כשהוא מתפנה מתפקידו השיפוטי. סיבה "מפחידה" נוספת נעוצה בעובדה, שאם ברק אכן יישב בראש הוועדה, יהיה זה אקורד הסיום של פעילותו השיפוטית, והוא מן הסתם מודע היטב למשקלו הסגולי של אקורד סיום שכזה בהערכת פועלו. הוסף לכך את העובדה שברק כבר יהיה משוחרר למעשה מאילוצים מערכתיים של מי שעומד בראש מערכת המשפט התלוייה - לפחות תקציבית ומינהלתית - בממשלה, ותקבל חיה טורפת של ממש. ולעומת ברק, הסיפור אצל השופטת ביניש שונה מן הקצה אל הקצה. השופטת ביניש נמצאת בתחילת דרכה הנשיאותית, והיא זקוקה להמון המון פירגון ושיתוף פעולה ממשי מן הכיוון הממשלתי. השופטת ביניש, שכניסתה לתפקיד מלווה בהרבה ביקורת ציבורית, כולל ביקורת גלוייה מכיוון האקדמיה, זקוקה לשיתוף הפעולה הממשלתי הרבה יותר מהשופט ברק בתחילת דרכו, והדברים ברורים. העובדה שאולמרט שלח לביניש מתנה מלבבת בדמות מאיר שיטרית כשר המשפטים מדברת, כידוע, בעד עצמה למן הרגע הראשון של מינויו. השופטת ביניש לא היתה יכולה לצפות למתנה נאה מזו. אין זה המקום להיכנס כרגע להתנהלותו של השר שיטרית, אבל נשאלת רק השאלה אם העובדה שבעבר הוא היה שפוט של מערכת המשפט ויצא זכאי, אם עובדה זו אינה מקרינה על כך שמאז הוא למעשה "שפוט" של המערכת הזו, שלמעשה השיבה לו את חייו הפוליטיים והציבוריים. כך או כך, מאיר שיטרית, כשר המשפטים, מבטיח לשופטת ביניש את השקט התעשייתי המבורך הזה, שהיא כה זקוקה לו - הן להליך בחירתה כנשיאה והן בהמשך תפקידה. אלא שמאיר שיטרית מכהן כידוע כשר משפטים זמני. הוא ממתין, כביכול, לקודמו חיים רמון היושב כבר בתוך המחבת וממתין בחוסר סבלנות לטיגון. השאלה אם חיים רמון ייצא זכאי במשפטו - זיכוי ללא הערות שוליים קטלניות - באופן שיאפשר לו לשוב למשרד המשפטים, שאלה זו בשלב זה היא במידה רבה ספקולציה (ובכל מקרה, שובו של חיים רמון, אם בכלל, יתרחש רק בעוד חדשים אחדים - לאחר ששאלת הקמת ועדת החקירה תיפתר כך או אחרת). סביר, איפוא, להניח שאולמרט, כראש הממשלה, הוא זה שיקבע אם שיטרית הנוח והמיטיב יהיה לשר משפטים קבוע, או שהנסיבות יחייבו אותו, את אולמרט, להביא שר משפטים אחר - פחות נוח לביניש. והשופטת ביניש מצידה מבחינה, מן הסתם, בקלף החשוב הזה שאולמרט אוחז בידו. וכשזוהי תמונת המצב לא צריך כושר ניתוח מופלג כדי להעריך, שאם נגזר על אולמרט להקים ועדת חקירה ממלכתית - עדיף אלפי מונים לפנות אל ביניש כדי שתקים את הוועדה, ולא אל ברק המסוכן. העסקה, אם תצא אל הפועל, הינה איפוא שקופה למדי: תן שר משפטים נוח - קח ועדת חקירה בהתאם.