תומר גניהר אמן הצילום הבינלאומי שצילומיו מככבים באוספים הפרטיים של משפחת רוטשילד, עופרה שטראוס, עמוס שוקן וקופי ענאן הוא אמן הצילום הישראלי, הכי חצוף ומופרע שידע ענף הצילום בארץ ובעולם. אמן ישראלי סנסציוני בעל כישורים מוערכים וצילומים מהפנטים. כעת רגע לפני השקת תערוכת הצילומים החדשה שלו הוא לא שותק לרגע ומצהיר: "סורי (sorry) לאכזב אבל ישראל לא נמצאת על מפת האמנות הבינלאומית".
הוא גדל לדבריו ב"לוקיישן פסיכוטי", שכונת נווה מגן ברמת השרון, שבה התגוררו כל הגנרלים. בין הזיכרונות שנצרבו במוחו, גנדי מטייל עם שלוש צ'יטות ברחוב וכל לילה עושה לילדיו מסדר כיבוי אורות. לידו בר לב, ויצמן ואהרל'ה יריב שגרו כולם בסמוך לביתו ודאגו לחנך אותו בחינוך מיליטרי "לא מתלוננים, גבר צריך להיות חזק, שורד". אבל תומר גניהר, היום 38, מצאצאיו של המהר"ל מפראג, אז ילד תכול עיניים יפהפה שמשך אליו את מלוא תשומת הלב מרגיש שאין לו אחיזה בקרקע, "מי שגדל בשכונה שלנו ידע שיש לו שתי אופציות לחיים או ארון כזה (גנרל) או ארון כזה (מוות)".
גניהר בוחר באקסטרים, בשיגעון, אבל למזלו הטוב, החיים מאירים לו פנים. במהלך השירות הצבאי הוא נחשף למעבדת הצילום של יחידת המודיעין בה שירת, שם הוא נחשף למצלמה, מי שמוציאה אותו מהמציאות הצבאית המעיקה והופכת לפילגשו ואשתו הצמודה.
מאז גניהר, גבר חסון וגדול מימדים, שחצן עם פה גדול וחוצפה ישראלית אופיינית, תופס שם בינלאומי, מקבל מקום של כבוד באוספים מקומיים ובינלאומיים כדוגמת אוסף עמוס שוקן, אוסף עופרה שטראוס, אמנון דנקנר, אוסף משפחת רוטשילד בציריך ואוסף הביאנלה לאמנות בוונציה, אנשי עסקים ואנשי ממשל בעלי שם עולמי כדוגמת קופי ענאן, מזמינים את צילומיו ה"מהפנטים" (כמצוטט בכתבה ב"ניו-יורק טיימס"), ביניהם צילומים מתקופת הפיגועים הרצחנית, בהם הוא מתעד דווקא את תרבות הבילויים ההמונית של מסיבות הטראנס, רייבים ומועדונים בתל אביב, עליהם הם משלמים ביד רחבה אלפי ועשרות אלפי דולרים.
שנות התשעים של גניהר
בשנות התשעים גניהר והמצלמה, חולקים גג של מפעל ברחוב סלמה, מתעדים מסיבות טראנס, רייבים ואת סצנת המועדונים בתל אביב, הוא מתפרנס מחלטורות, עובד כנער מים בהפקות, כותב טור בעיתון העיר בשם "חשמל באוויר - אנשים שלא תראו אצל דן שילון", הולך מכות, נעצר לפחות ארבע פעמים וחי על אלכוהול וסמים. אביו שהיה אז עורך דין צעיר ביקש ממנו שלא יבוא יותר למשרדו כדי שלא יבריח לקוחות. גניהר היה אז במצב נפשי מעורער, הוא כמעט ולא אכל, נראה צנום וחלש, ובנוסף, סבל מאהבה נכזבת, מה שהביא אותו למצב של מוות קליני. אחרי ימים של אשפוז בין חיים למוות גניהר מתאושש ומחליט להפסיק עם האלכוהול והסמים ולהתמסר לצילום עד הסוף.
אחרי שנים של ניסיונות קשים ודחיות אין סוף כולל האספן עמי בראון שזרק בפניו את המשפט "צילום זה לא אמנות", מצליח גניהר להביא את אמנות הצילום בארץ לתודעה. בגיל 29 נחשב לאמן צעיר מאוד, הוא מקבל תמיכה מפרופ' מוטי עומר מנכ"ל ואוצר ראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות, שנותן לו את הזכות הגדולה להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב.
עם סיום התערוכה הוא ממריא לניו-יורק במטרה למנף את הקריירה ומהר מאוד הופך לאמן צילום בינלאומי מבוקש. עם השנים הוא זוכה לתמיכה מצד הוריו, מה שמאפשר פתח לעשייה אומנותית גם לשאר המשפחה, אחותו עלמה הופכת להיות תסריטאית מוכרת, בין היתר של הסרטים "שלוש אמהות" ו"פיתוי" של רם אורן והאחות הקטנה, דנה, מדענית מבריקה נוטשת את המקצוע לטובת קואוצ'ינג.
ומה לגבי נשים?
"לגבי אישה, זה מורכב, מצד אחד אני חייב להודות שהמצלמה היא הקשר הכי קרוב שהיה לי, היא תמיד שם בשבילי ברגעים קשים ואני מפחד שאישה שתיכנס לחיי תצליח איכשהו לתפוס את המקום של המצלמה". עם זאת לגניהר לא חסרות חוויות עם נשים "לאחרונה נחשפתי לעולם של הנשים המבוגרות שרוצות להיות ה'שוגר מאמי' שלי, אני מוצא את עצמי במצב שאישה בשלה בת 40 פלוס, עמידה, חטובה ופנויה מפתה אותי להיות איתה. באחד המקרים הוצע לי להיות איתה במיטה, או ללוות אותה לארוחות ובתמורה לזכות בחיי מלך, כולל טירה למגורים ורכב חדש, עם הסירוב שלי למיטה היא הורידה את הדרישה רק לבן לוויה לארוחות עם חברים, העיקר שאהיה לצידה, לדעתי רובם, אם לא כולם, היו קופצים על ההצעה. אני בחרתי לסרב, זה לא בשבילי. אני מחפש כלה, נשוי למצלמה ועושה סקס עם האגו שלי".
ומה לגבי ילדים?
"אני חד-משמעי, לא רוצה ילדים, למה אני צריך ילדים, שיעשו לי מה שאני עשיתי להורים שלי? חוץ מזה, יש לי ילדים בכל העולם, הצילומים שלי הם הילדים הכי טובים שיש, סיפוק מושלם". התערוכה תציג בגלריה 39 לאמנות עכשווית (רחוב נחמני 39, תל אביב) בין התאריכים 20.12.08-13.11.08.