כאשר מונה דן חלוץ לרמטכ"ל ה- 18 של צה"ל ב- 1 ביוני 2005, על-פי המלצת שר הביטחון דאז שאול מופז וראש הממשלה באותם ימים אריאל שרון, רבים טובים דיברו בו גדולות ונצורות. היו שאמרו כי בתום כהונתו הצבאית הוא יתברג ישירות בצמרת האזרחית, קרוב לוודאי כשר בממשלה. היו אף שהעזו להתנבא כי טייס-הקרב חלוץ קורץ מחומר מנהיגותי איכותי והוא עתיד להגיע לכס ראש הממשלה.
כדי להסיר כל חשד של ניגוד עניינים אני מודה: אינני מכיר את דן חלוץ, מעולם לא פגשתי בו, אינני יודע אלו שאיפות מניעות אותו ולאן הוא מתכנן להוביל את עתידו. אך על-פי התבטאויותיו השונות, ראיונות שהעניק לתקשורת, מעשים שעשה ותדמיתו הציבורית הנתפסת, כולל קשריו המיוחדים עם אריאל שרון ובני משפחתו, נראה לי כי לא אטעה אם אעריך שדן חלוץ ראה את עצמו כבן המעמד המנהיגותי ואף עשה צעדים ראשונים כדי לממש את חלומותיו.
אחד הצעדים בדרך הציבורית שתכנן לעצמו התרחש ב- 1978, כאשר חלוץ נטל לעצמו פסק-זמן אזרחי בן כארבע שנים שהוקדש בעיקר ללימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב. רק מי שחושב מראש על הטווחים הרחוקים של הקריירה האישית העתידית שלו מבין, כי ללא השכלה אקדמית הולמת אפשר אולי להגיע לדרגה צבאית בכירה, אך לא למעלה מזה. וחלוץ, כטייס שואף-פסגות בנשמתו, תמיד ביקש - כך נראה לי - להגיע לגבהים של "למעלה" מזה.
לצערו של דן חלוץ אירועי המציאות לא תמיד תואמים לחלומות ולא תמיד הם נעים באותו מסלול. פעמים רבות קורה כי במקום לפתח ולטפח את משאלות הלב נעה המציאות במסלול התנגשות מזיק. כך קרה גם לחלומותיו של דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה, המלחמה ללא שם. המלחמה הזו, שבתנאים מסוימים יכלה להטיס אותו לגבהים חדשים קדימה הפכה, מבחינתו, ממש לתאונת דרכים חמורה, כמעט קטלנית.
דן חלוץ, הרמטכ"ל-הכחול, הוא האדם היחיד בישראל היודע את האמת בכל מה שקשור למלחמת לבנון השנייה בכל הדרגים - הפוליטיים והצבאיים; הוא יודע מה אמר או לא אמר לו ראש הממשלה אהוד אולמרט; הוא יודע מה הורה או לא הורה לו שר הביטחון עמיר פרץ; הוא יודע מה היו הנחיות הפעולה שקיבל צה"ל ומתי, איך פעל הפיקוד העליון של הצבא, איך תפקדו אלוף פיקוד הצפון והאוגדונרים - בכל משך ימי הלחימה - מה עשו נכון ומה לא, היכן שגו והיכן צדקו. יודע - ובינתיים אינו חושף דבר.
חלוץ אינו אדם תמים. גם בהיותו אזרח וגם בצמרת שירותו הצבאי התחכך בפוליטיקה. ועל כן איש לא יוכל להטיח בו את הטענה שאינו מבין את רוחו של העולם הפוליטי על יכולתו להעניק חסדים וטובות הנאה, על מומחיותו בהתנערות מאחריות ובהטלת אחריות על אחרים, על אכזריותו קרת-הרוח והבלתי-אנושית. הוא מבין היטב, ומן הטעם הזה אני מעריך שחלוץ יודע היטב מה מצפה לו בדרך הארוכה והרבה המתפתלת עקלקלות אל עתידו.
אני משוכנע כי דן חלוץ, כאיש ערכי, חושב בראש וראשונה על טובת המדינה ועל טובת צה"ל שהוא מופקד עליו. אבל יהיה זה בלתי אנושי להעריך כי מתוך אמונה בערכים יהיה חלוץ מוכן להתעלם מעתידו האישי. לשכוח לנצח את התקווה לממש את החלומות. חיה כזו אינה קיימת בגן החיות האנושי. על-פי תולדותיו כטייס ומפקד ברור כי חלוץ הוא אדם קרבי ואמיץ היודע היטב כי אין כל אומץ בהקרבת עצמו, כי אין כל גבורה בהושטת הצוואר למאכלת הפוליטיקאים, כדי שיוכלו לשרוד.
סביר להניח כי בימים אלה, ימים של טרום סיום טראומת המלחמה, חלוץ כבר בוחן ומנתח את האופציות העומדות בפניו ואת משמעותן. האופציה הראשונה היא להמשיך לשבת על הגדר, להמתין באפס מעשה, או בהכנות משפטיות, עד לקבלת הזימון להשמיע את עדותו בפני ועדת חקירה כזו או אחרת. המשמעות הנראית לעין של אופציה זו היא כי דינו הציבורי כבר נחרץ. כל מי שקצת מתמצא בהלך מחשבתם של אלה שמקובל לכנותם "הדרג הפוליטי" יכול להבין כי הפוליטיקאים יבחרו בחלוץ כשעיר לעזאזל במסלול שכל מטרתו לטהר את חטאיהם.
האופציה השנייה: להאמין כי לאחר שישמיע את עדותו המפורטת בפני ועדה החקירה תובהר האמת לציבור וחלוץ ייצא לדרך חדשה טהור ומטוהר.
האופציה השלישית: למהר ולתחקר את כל שדרות הפיקוד הצה"ליות כדי להסיק מסקנות אופרטיביות ולאגור חומר רלוונטי להצגה בפני ועדת החקירה.
האופציה הרביעית: לצאת למלחמה ציבורית מיידית לטיהור שמו המוכפש עוד בטרם החלה ועדת החקירה בעבודתה. אחד הסיכונים שבאופציה זו טמון בחשש שחלוץ ייאלץ להתעמת עם הפוליטיקאים הממונים עליו. אך אם חלוץ יעמיק להרהר בטיבה של סכנה זו נראה שהוא ייאלץ להתעמת עם הפוליטיקאים אם ירצה בכך ואם לאו. ומן הטעם הזה עדיף לו לצאת למלחמה כשהיוזמה בידיו ולכן סיכוייו להצליח בקרב טובים יותר.
בנקודה זו חייב חלוץ להוסיף שיקול אחד: מה יהיה פירושה של ההצלחה. על-פי מצב הדברים הנוכחי נראה כי הקריירה המנהיגותית שעליה חלם חלוץ חשובה כמתה. הסיכוי היחיד להחזיר אותה מתחיית המתים אל ארץ החיים היא לספר לציבור את האמת לאמיתה. לשם כך זקוק חלוץ לשירותיה של התקשורת. במעמדו כרמטכ"ל נראה שהתקשורת תשמח להתמסר.
כל מה שחלוץ צריך לעשות זה "לארגן" לעצמו מדיה תקשורתית - ולומר לה כך: במקום שתמתינו לדווח על עדותי בוועדת החקירה, עדות אותה תוכלו לקבל מגוף שני או שלישי, כשהיא מקוצצת או מסולפת, העמידו לרשותי במה הולמת ואני אחשוף בפניכם, כאילו אתם ועדת החקירה, את האמת. אציג לכם פרוטוקולים ויומני מבצעים; אגלה לכם תרשומות על השיחות שהיו לי עם מקבלי ההחלטות בדרג האזרחי; אבהיר לכם איך "שיגעו לי את השכל" בהוראות סותרות, מעורפלות ומבלבלות, וגם אודה בכשלונותי המעטים; את האמת הזו תציגו בפני הציבור. והציבור - ולא ועדת החקירה - ישפוט. והפוליטיקאים שהוליכו אותנו במסלול הכישלון יתנו את הדין וייעלמו אל תהום הנשייה.
נראה כי מכל האופציות הקיימות דווקא הרביעית ראוי לה שתהיה מועדפת על חלוץ. רק באופציה דמוקרטית אמיצה ומהירה כזו קיים הסיכוי - אף אם אינו גדול במיוחד - לשיקום מעמדו של הרמטכ"ל. רק באופציה כזו יוכל חלוץ להחזיר לו את הכבוד האבוד, את התהילה שהתעמעמה, ולשפר את סיכוייו לחזור אל הנתיב בדרך לצמרת. ואולי ראוי לו לרמטכ"ל ללמוד מחז"ל שאמרו: במקום שאין איש - קום והיה לאיש.
