"המסע הציבורי" לכינון ועדת חקירה ממלכתית נכנס להילוך גבוה, אולם גם אלו הסבורים שחייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית לא הסכימו, עדיין, על כתב המינוי שלה. האם הוא יכלול לדוגמא את השאלה מדוע נסוגונו מלבנון ומי האחראי להפקרת אזור הגבול? האם תדון הוועדה מדוע לא הוכרזה מלחמה כבר עם חטיפת החיילים בהר דוב? האם יש לחקור את התקשורת? את חברי הממשלות הקודמות?
ניתן לחדד את השאלות עוד יותר. האם כאשר אביגדור ליברמן, משה ארנס ויוסי שריד מדברים על ועדת חקירה ממלכתית הם באמת מדברים על אותו הדבר? סביר להניח כי התומכים הקולניים בוועדת החקירה הממלכתית הנמנים עם קצוות מנוגדים בקשת הפוליטית, מדברים על דברים שונים בתכלית ואפילו עו"ד שרגא אליעד שתפס טרמפ על גל אי הנחת לא יוכל לטשטש עובדה זו.
הציבור נרגן וישנם גורמים אופורתוניסטים הדואגים ללבות את אי הנחת לדרגת משטמה כללית. בין הגורמים הללו נמצאים גם גורמים פוליטיים שבעבר לא היו מעלים על דעתם לאפשר לוועדות משפטיות לנהל את חיינו. בצד השני קיימים אופורתוניסטים ואנשי שמאל הסבורים, משום מה, כי תוצאות המלחמה הן חיזוק לעמדותיהם המסורתיות.
קשה לי להתאפק מלשאול את חברת הכנסת הבה גלאון מה תהיה דעתה על הוועדה שתקום אם זו תמצא שאסור היה לסגת מלבנון והיה הכרח להתחיל במלחמה שנים רבות קודם? מה תהיה עמדתה אם תקבע הוועדה שעל צה"ל היה לבצע מבצע קרקעי רב היקף על-מנת להכריע במלחמה, דהיינו, כיבוש כל דרום לבנון עד בירות לפחות? רעיון שהיא התנגדה לו בכל תוקף ורבים מאלו התובעים כינונה של ועדת חקירה משוכנעים בצדקתו.
לכל חסידי ועדת החקירה הממלכתית אוכל לומר, כי בעיני חלק מהציבור ועדת חקירה שלא תעסוק בעיקור הביטחוני שנכפה על-ידי השמאל ותקשורת תבוסתנית במשך שנים כה רבות היא ועדת חקירה שתמעל בתפקידה וניתן להביע בה אי אמון גורף כבר כעת. יתר על כן, אחרים סוברים כי ועדת חקירה שלא תחקור מדוע לא הורו לצה"ל להילחם עד לחיסולו המוחלט של ארגון החיזבאללה גם היא לא תהיה ראויה לאמון. אם וכאשר יוחלט על כינונה של ועדת חקירה ממלכתית נגלה חיש קל שאין כל הסכמה על נושאי חקירתה וממילא מסקנותיה יהיו שנויות במחלוקת חריפה.
ככול שחולף הזמן מתגלה בברור הדילמה האמיתית של המלחמה ודילמה זו הינה מוסרית ביסודה ונוגעת לערכי היסוד של החברה הישראלית. המחלוקת האמיתית אינה נוגעת כלל לחסרים כאלו או אחרים בציוד ובאימון. מחלוקת זו לא נוצרה במלחמה אלא רק נחשפה בה בצורות שונות. כך למשל נחשפה המחלוקת בהעלאת השאלה הנוקבת מדוע נתנו לעורף לשבת במקלטים במשך למעלה מחודש וצה"ל לא נקט בשלב מוקדם במהלך קרקעי נרחב למנוע את ירי הרקטות ששיבש את החיים בצפון. הסברים רבים ניתנו להימנעות מפעולה ובכללם האבדות שמבצע כזה היה דורש, אי האפשרות למנוע באופן מוחלט את הירי, אי רצון להסתבך בשהות ממושכת בלבנון ועוד. ההסברים אינם ממין העניין, עצם הדיון בהם מלמד על אי הבנת תשתיתה הערכי של המחלוקת.
קיים חלק מהציבור המאמין כי על הצבא להגן ככל יכולתו על העורף ללא התחשבות באבדות מאחר שזהו תפקידו וזהו ייעודו בחברה הנתונה לאיומים. לחלק זה בציבור מובנת מאליה הדרישה לנכונות הפרט להקרבה עבור החברה. בצד שכנגד קיים חלק אחר הכופר לחלוטין בתפיסה זו וטוען כי אין כל סמכות מוסרית למדינה לסכן חיילים במשימות שאינן משימות הגנה קיומית ממש. על-פי תפיסה זו העורף לא היה נתון בסכנה קיומית ועל כן אסור היה לסכן חיילים בהגנתו. גישה זו בגרסתה המוקצנת טוענת כי אין לבצע כל פעולה צבאית עד אשר מוכח בפועל כי קיום המדינה מצוי בסכנה ממשית.
איני מבקש להכריע בין גישות אלו הנובעות מהנחות יסוד ערכיות מנוגדות בתכלית. מבחינה מעשית איני יודע כיצד חברה המקדשת את הפרט זכותו העליונה לחיים והגשמה עצמית יכולה לתבוע מהיחיד לסכן ואף להקריב את חייו למענה. איני יודע כיצד החלק המכריע בציבור שלא ייקרא להילחם גם במלחמת קיום ממש יכול לתבוע מוסרית ממיעוט קטן של לוחמים להילחם עבורו. תביעה כזו אפשרית וצודקת רק במערכת ערכים בה רוב הציבור מבין שהוא עלול להיתבע להקריב מעצמו למען הכלל ומסכים לכך.
על-פי סולם הערכים הרווח כיום בחלקים ניכרים בחברה הישראלית גם גיוס למלחמת קיום הוא בלתי מוסרי ואת הלחימה, אם בכל זאת תידרש, יש להותיר למתנדבים הרואים בשירות צבאי ובלחימה את מקצועם ואשר זוכים לגמול כספי נאות תמורת נכונותם להסתכן. האם לא התגנב חשד כי ראש ממשלה שלא שירת שרות קרבי ואשר ילדיו לא שרתו בצבא כלל, תהיה לו בעיה מסוימת לאמץ גישה התובעת מאזרחי המדינה נכונות להקרבה אישית?
ביטוי נוסף לכך שהבעיות בהן אנו נדרשים לטפל הן בעלות אופי ערכי ביסודן התגלה במצבן של האוכלוסיות החלשות בצפון שנותרו במקלטים בתנאים מחפירים. כיצד חברה שהתפרקה מכל מחויבות לפרט החלש ואשר מפרקת את מוסדות מדינת הרווחה יכולה לתבוע מהפרט להתגייס למענה ולמות עבורה? האם כלכלן כלשהו מחבורת תומכי כלכלת השוק יכול לראות בהתגייסות ליחידות קרביות ונכונות למלחמה פעולות שיש היגיון כלכלי בצדן?
ניתן למנות כמה ועדות חקירה שרוצים ובכלל זה גם ועדות חקירה ממלכתיות בראשות שופטים ונכבדי עם. כיום לא ניתן להסכים על נושאי החקירה ועל נקודת המוצא המוסרית שלה וממילא לא ניתן להסכים על הגדרת הכשלים במלחמה. עקב כך לא ניתן יהיה להגיע להסכמה חברתית על מסקנותיה של הוועדה, תהיינה אשר תהיינה. ההכרעות בנושאי החקירה האמיתיים הן הכרעות ערכיות במהותן ואין ועדת חקירה שיכולה לפטור אותנו מהכרעות אלו.