אם לא חלוץ יפוטר ג'קו

העיסוק הציבורי הרחב וחסר התקדים באותו ג'קו אינו מקרי. רשתות תקשורת כבר סגדו כאן לאמנים פציפיסטיים; בתחרויות שונות כבר כיכבו זמרים שכינו את ישראל נאצית ובמצעדי פזמונים כבר זכו מטיפים לסרבנות. ולא רק זאת, זמרים אנטישמיים מחו"ל הרי מילאו בעבר את פארק הירקון ולהקה שייצגה את ישראל באירוויזיון הניפה שם על הבימה דגלונים סורים. מה חדש? הייתכן וג'קו אינו אלא שק החבטות האלטרנטיבי לשלטון? ישראל יצאה מובסת ממלחמה מיותרת, בה נשברו כל המיתוסים עליהם גדלנו. הורים שכולים לא יכולים להתנחם בכך שבניהם ציוו חיים, ואמהות לחיילים לא יודעות עוד כי בניהן מופקדים בידי מפקדים ראויים. העומדים בראש הממשלה לא מזוהים עוד כממלכתיים אך לא חולמים כלל לוותר על הכיסא. בית המשפט העליון הפך למוסד המעניק תחושת שייכות ואמון לפלח צר של האוכלוסיה החילוני-ליבראלית וכפי שהעומד בראשו התבטא בטקס הפרידה ממנו, פועל למיצוי ערכים אינדיבידואליים, ממש כמו אלו שג'קו מייצג, ולא קולקטיביים-ממלכתיים. זירה אחר זירה, הפוליטית, הצבאית, המשפטית ולאחרונה גם התקשורתית - החלו נתפסות כציניות, פועלות בשם אינטרסים עצמיים, בראשן עומדים העושים לטובת עצמם ולא לטובת הכלל, רחוקים מלהיתפס כמגשימי ערכים כלליים. על הציבור, שבעבר התנחם בזירה אחת, לאור נסיגתה מערכים ממלכתיים של השנייה, נכפתה תחושת יתמות, נדהם לגלות מדינתו האהובה אינה בראש סדרי העדיפויות של איש ממנהיגיו האינטרסנטים. ומה מניע התסכול? את התרחבות אוהל המחאה בגן הוורדים? הצטרפות המונית להורים השכולים המפגינים מול ביתו של אולמרט? מצור בלתי פוסק סביב בניין ראש הממשלה? הוא מניע התבטאויות בלתי פוסקות של ראשי ערים, הורים שכולים ואלפי הטוקבקיסטים אודות ג'קו. והעיסוק בג'קו הוא העדות לתסכול הציבורי. תסכול כי בעיתוי הנוכחי נראה כי לציבור אין דרך לקדם תיקון. הכנסת בפגרה, הקואליציה יציבה והבחירות אינן נראות באופק. מה שאומר שהמחאה לא תוביל לחילופי השלטון הזחוח. הצבא עטוף בשלל ועדות חקירה שבהן יושבים בכיריו לשעבר ואלו מהם המשתייכים לזירה הפוליטית מתעקשים לצמצם את הדין וחשבון רק ביחס לעמיתיהם מן הדרג המדיני, על-מנת שקלונם של אלו יהפוך אותם לחלופה שלטונית, ממשיכים במסורת ההתנגדות להוצאת החקירות מצה"ל ולשקיפות קבלת החלטותיו וניהול תקציבו. הזירה המשפטית ממשיכה לנהל את דיוני בכירת שופטיה מאחורי מעטה חשאיות, עוסקת בפוליטיקה מבלי לתת לנציגי הציבור להטביע חותמם על הכרעותיה, מתעקשת לעסוק בעיצוב ערכים חברתיים חסרי קונצנזוס ציבורי. ומה נשאר לאזרח המתוסכל? למילואימניק שרץ אל האוטובוס בליל שבת על-מנת שלא להישאר מאחור? לאם שסירבה להאמין לשמועות כי לבנה לא סופק מזון, ציוד ניווט או תחבושת אישית אחרי ששנים התרשמה מתביעות הגדלת התקציב של מערכת הביטחון וצידדה ב-'הידוק חגורות' לצרכים קיומיים? לאב שחינך את בנו על ערכים פטריוטיים, דרבן אותו להתגייס לטובות שביחידות ולחוות ערכי פיקוד, רעות ודבקות במשימה או לאחות השכולה שגדלה מלאת הערצה ללובשי המדים ולפתע למדה על הנסיבות האומללות שבהן נפל אחיה? בהיעדר מנגנונים זמינים לשינוי ערכים ומנהיגות בזירות הציבוריות נותר לכל אלו, לשמחתו של השלטון, לנתב את זעמו על ג'קו. זמר אלמוני שככל הנראה מהירות חשיפתו הציבורית תהיה שווה לקצב היעלמותו מנוף חיינו. עד מהרה שמו יפיע לכל היותר בכמה טורי רכילות ותמונתו תמכור לכל היותר משקה בוקר. לטוב ולרע, מנהיגי התרבות הישראלית אינם דמויות חיקוי חינוכיות. הן לרוב דמויות אקסצנטריות אזוטריות צבעוניות וזהו למעשה התנאי לבולטותם התקשורתית: השוני. השוני המלמד על הכלל ועל המכנים המשותפים של כולנו. המאבק בג'קו טוב למנהיגים ומן הראוי שהציבור הרחב, הרותח מכעס על ניכור גובר והולך של מנהיגינו לערכים הממלכתיים, יפסיקו לאלתר. טוב יעשה מי שחש מופקר ומיותם אם יניח ל-'קוריוז הנולד' וימקד את האנרגיות לסילוק מי שבאמת ראוי לדין וחשבון נוקב. יהיה זה חיוך גדול שיופיע על פניהם של אולמרט-פרץ-חלוץ אם ההישג היחיד של הציבור הישראלי בקיץ 2006 לא יהיה פיטורי השלישייה אלא יוביל, לכל היותר, לכך שחברות סלולריות ימנעו מלהפוך את ג'קו לרינגטון.