מפלגה מוזרה. חיים רמון בנאום הלווייתנים המפורסם, ראה את החברים שוחים לחוף, התחנן אליהם להסתובב, ולשחות חזרה לאמצע הים. השר איתן כבל, יש לו דיאגנוזה דומה: "משהו דפוק בדי.אן.אי. של המפלגה, מה שגורם לה להתאבד באופן דמוקרטי". מהסיבות האלה ועוד, יש המכנים את המפלגה הזו - "מפלגת האבודה".
העובדה שהמפלגה שורדת, מוכיחה, שהמילים "אבודה" ו"התאבדות", לא מתאימות. האמת קצת אחרת: בשונה מ"קדימה" שחבריה מכורים לשררה, חברי מפלגת העבודה, מכורים לתחושת ההתבזות. ואם מפלגת קדימה היא "פיקציה אידיאולוגית", הרי שמפלגת העבודה היא "פארסה פוליטית".
מנהיגי העבודה מהשנים האחרונות, המירו את הקריאה: "פועלי העולם התאחדו", ל- "מי להתבזות אלי". ותתפלאו - המכורים באים. יש משהו בהתבזות קולקטיבית שמטריף להם את החושים. זה דומה פחות או יותר, לתחושת הריחוף שחש שמעון פרס, כל פעם שהוא מתמודד ומפסיד. זר לא יבין זאת, אבל מדובר בהתמכרות חשוכת גמילה.
מאחר שכך, המתמודדים על תפקיד היו"ר מבטיחים ומדגישים במסע הבחירות שלהם את יכולתם לבזות את מצביעי המפלגה. מי שמצליח לשכנע ביכולתו - מנצח! פרץ הבטיח לספק לחברים, כמות יותר גדולה של עליבות, בושה והתבזות מאשר סיפקו פואד, מצנע ואפילו אהוד ברק, והמצביעים האמינו לו.
בהתמודדות האחרונה, עם היוודע התוצאות, חגגו שניים: עמיר פרץ את ניצחונו, ושמעון פרס את תבוסתו. פרץ ישב על ההגה ושמע שירי עידוד בנוסח: "הנהג שלנו חברמן", ופרס דילג בצעדי גדי, למפלגת "קדימה". האינטואיציה הנדירה שלו אמרה, שאם יהיה המועמד של שרון/אולמרט לנשיאות, מובטחת לו חגיגת תבוסה נוספת.
מקורבי אולמרט יכולים לספר לבן כספית מה שהם רוצים על פרץ. אם עושים סיכום ביניים, אפשר לומר בביטחון, שבכל מה שקשור למצביעים - "פרץ סיפק את הסחורה". עובדה: בסקרים הוא מגרד את הרצפה, והמפלגה נראית עלובה, כמו שמעולם לא היתה. זקני גבעתיים אומרים שלנוכח מצבה של התנועה - גולדה מתהפכת בקברו של טבנקין.
אל יקל הדבר בעיניכם - אספקת עליבות רצופה היא משימה מתישה. בדיוק כמו עם סמים: ככל שנוקף הזמן, החברים זקוקים לכמויות יותר גדולות. ולמרות ששר הביטחון, מרעיף על מצביעי העבודה עליבות בכמויות מסחריות, יש בין החברים כאלה שקוראים עליו תיגר. הם בטוחים שמה שפרץ יודע לעשות, הם יודעים לעשות טוב יותר.
כדי שאחד מהם יחליף אותו, הם חילקו ביניהם את העבודה: כל אימת שדני יתום רואה את הגב של פרץ, הוא זורק עליו כדורי פינג-פונג. ברוורמן הכלכלן מפליג בשבחו של הבומרנג, ומאיים על המדיח שעלול למצוא את עצמו מודח. האלוף במיל מתן וילנאי מלגלג על יכולתו של מנהיג הפועלים ללמוד את המציאות הביטחונית, ועמי איילון, מתחבא מתחת כורסתו של פרץ משל היה מוקש ימי.
הכי מגניב זה פואד. למרות שאוצר המילים שלו מכיל חמישים מילה (מה שעזר לו להיבחר ליו"ר המפלגה), הוא מתעקש לדבר רק עם עשרים וחמש. ומי ששפתו כה דלילה, מרבה להשתמש במילה "מטומטם". לפני ההצבעה בממשלה על התקציב, פרץ שמע ממנו הרבה פעמים את המילה "מטומטם". ברוטוס היה מרגיש רגשי נחיתות ליד פואד.
אל יובן מדברי, שרק מזימות הם חורשים. בזמני הנסיעה באוטובוס של המפלגה, הם יודעים לפרוק מתחים באמצעות דאחקות. כל אחד מהם בהגיע תורו, עולה לבמה קטנה ומאולתרת, מביא את הקטע שלו, ויורד. ממש אוטובוס סטנדפיסטים, בהבדל אחד: הקהל נימנה רק עם חברי מפלגת העבודה.
שלום שמחון עולה ראשון, כשהוא מחופש לעמיר פרץ, עושה חיקוי של נאום האדמירלים, ויורד. החבר'ה נקרעים מצחוק. אחריו עולים הצמד פואד ופינס. אלה עושים הצגה, שבה פינס משחק קברן, ופואד שוכב ללא ניע, ומשחק אותה גוויה של "שד עדתי". בטרם ישליך פינס חופן אדמה על השד העדתי, יולי תמיר מביאה אותה בהספד קורע לב.
איתן כבל מחקה את עצמו מבטיח לעובדי המפלגה פנסיה, ותופס את הבטן... בוז'י הרצוג עולה בסוף. הוא סורק במבט סוציאלי את הקהל, ושותק! כולם במתח. יש בין הצופים שבטוחים שהוא משחזר על הבמה את "זכות השתיקה" מול חוקרי משטרה, ושבזכותה הוא נימצא איתם. פתאום הוא משחרר את צמד המילים: "אג'נדה חברתית", והקהל ברצפה. אהוד ברק שיושב במושב הקדמי, מחייך את החיוך המיוחד שלו. בוז'י מסתכל עליו ובטוח שהוא עושה חיקוי של אוטיסט. לך תסביר לו...
כולם יודעים איך הנסיעה הזאת תיגמר. בסוף הקוראלס, יש גיליוטינה וקלפי. הריטואל מוכר: עמיר פרץ עומד להיפרד מראשו, החברים יריעו, והמנצח החדש מול מיקרופון פתוח, ישיר עם החברים "לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב"...
(המאמר הבא יתייחס לליכוד).
