אני לא מקנא בך. ה"עסקה" שעשית עם המדינה, התבררה כמתישה. בטרם השבת בחיוב להצעתו של שר המשפטים לשעבר טומי לפיד, האמנת שמדובר בכמה גבעות שחיתות, והנה מתברר שהגבעות תפחו ונהיו לרכס הרים אינסופי. אתה ואנשיך, על-פי ההסכם שעשית עם המדינה - צריכים "ליישר את השטח".
במקום לכבד ולהעריך את מאמציך, אתה מותקף מכל עבר ע"י שרלטנים "מכובדים" עם נגישות לערוצי תקשורת. (כמעט) כל המתנפלים עליך עושים זאת כמובן מתוך דאגה כנה למערכת שעליה אתה מופקד. כתב האישום נגד שר המשפטים לשעבר, עורר אותם מרבצם.
לאנשים האלה אין בעיה עם הסיכול הממוקד האחרון שעשית לליברמן. זה בסדר - איווט האיום הוא לימון חמוץ בחיכם של קובעי הטעם. אבל חיים רמון? הוא אתרוג. אם תעיין בהסכם שעשית עם המדינה, תראה שבנספח האינטואיטיבי המצורף, תחת הכותרת "אתרוגים", מופיע גם השם "חיים רמון".
אני לא מקנא בך. הם רוצים מדינה נקייה, אבל באנשים שלהם אסור לגעת. התנהלות רכה מול מושחתים מיוחסים, תמיד מסתיימת באותו ריטואל: גם אוכלים דגים מסריחים, וגם מוקעים מהקהילה בגין גרפסים מצחינים.
החטא הקדמון שלך מר מזוז, היה חילוצו של שרון מהמלתעות של עדנה ארבל בפרשת האי היווני. מבחינתך, הפרשה הזו היתה הזדמנות נדירה להכריז: אני כאן, ומעכשיו כללי המשחק משתנים! אלא שאתה החמצת. פרופסור מרדכי קרמניצר ביקר אותך קשות בגין החלטתך, וקבע נחרצות שאין לך את זה. לעומתו, סברתי ועודני סבור, שבסה"כ מדובר בפיק ברכיים של שחקן חדש, שעולה לראשונה למגרש, דווקא במשחק גמר גביע.
התפנית האידיאולוגית שעשה שרון, כדי לחלץ את עצמו מכתב האישום, היתה הימור. בפראפרזה לפתגם "יודע צדיק נפש בהמתו", ניתן לומר על ההימור של שרון: "יודע מושחת נפש כלביו". עובדה: מיד אחרי פרסום ההינתקות, כלבי השמירה הקיפו אותו ואותך. עליו הם שמרו, ומולך חשפו שיניים. ההתקפלות שלך מול האברמוצ'ים, היא שעודדה חלק מהם לנסות שוב. הפעם הם רוצים את ביטול כתב האישום נגד חיים רמון.
היריעה קצרה, לכן אמנה אחדים מהם. הראשון, פרופ' אמנון רובינשטיין, שלח לך מכתב פומבי, שבו הוא קורא לך - לא פחות! לבטל את כתב האישום. המכתב המחוצף הזה הוא תוצאה של קוקטייל המורכב מגסות רוח סולידית, חוצפה, ויהירות. אני לא משפטן, אבל זה נראה כמו התערבות בהליך שיפוטי. מפרופסור למשפטים ניתן לצפות שיעדיף את העיקרון הקשוח, על העיקרון הסלקטיבי.
גם הכוהנת הגדולה של השמאל, שולמית אלוני, שלמרות אלף ארבע מאות שלושים ושש שנותיה, הטריחה את עצמה לאולפנים, כדי לחוות דעתה נגד. היתה גם סופרת חשובה, שיודעת היטב באיזה צד של הפרוסה מבקרי הספרות מורחים את החמאה, שתחת הכותרת "בנות הגזמנו", הצביעה על המתלוננת כמי שבגללה, מעסיקים לא יעסיקו נשים. "אנחנו יורות לעצמנו ברגל", הזהירה הסופרת את אלה שלא מוכנות להחריש, לנוכח לשון גברית פולשנית.
והיה גם שר משפטים לשעבר, שדילג מאולפן לאולפן כדי לומר, שאילו הוא היה שר משפטים היום, הוא היה משנה את החוק: "מפני שברגע זה ממש אפשר להעמיד לדין שני מיליון גברים בגין אותה עבירה". אילו הייתם לוקחים את כתב האישום נגד רמון, ומשנים את שם הנאשם לאריה דרעי, היה מתברר לכם, שאבא של יאיר דווקא מצדד בעונש מוות בסקילה על אותה עבירה.
ואי אפשר שלא להזכיר את היחצ"ן רוני רימון, שבגין כתב האישום הזה זינק על ספר החוקים כדי לבצע החייאה בכמה אותיות מתות. תחת הכותרת "מי ישפוט את מזוז" [מעריב, 21.9.06] הוא כותב שחוק "הסוב-יודיצה" הוא אות מתה בספר החוקים. וכדי לשכנע את קוראיו ששגגה יצאה מתחת ידו של היועץ המשפטי, הוא מוסיף טיעונים כל כך מתישים, שרק אחרי מדיטציה טובה, הייתי טורח בהם.
יש לך המון עבודה, אדוני היועץ המשפטי. החברה הישראלית, עשתה כברת דרך ארוכה מאז מעידה מוסרית (שלא לומר עבירה על החוק), היתה גורמת לאנשים מבוכה בעוצמות כל כך גבוהות, שהיו גוזרים על עצמם מעצר בית.
כנס בהם מנחם. כנס בהם בכל הכוח. מאחוריך מיליונים שרוצים מדינה מוסרית, ולא מתלהבים לראות את ישראל מטפסת בטבלת המדינות המושחתות. למענם מנחם, תתחיל לנקות. חיים רמון הוא גבשושית. לפניך הר חלקלק שהתמחה בעסקות נדל"ן...
