תרבות הצריכה (CONSUMERISM) של השוק החופשי והקפיטליסטי בנויה במידה רבה על סולם ערכים יחיד ומיוחד במינו. על-פי סולם הערכים הזה, נמדד האדם על-פי רכושו בלבד, ולא על-פי תרומתו לחברה או על-פי מעשיו או רעיונותיו. הכסף בתרבות זו מגלם את האידיאל – היחיד והאולטימטיבי - ובדרך אל האידיאל הנכסף הזה - הכול מותר. לתרבות זו שמות רבים: "אמריקניזציה", "עגל הזהב", חומרנות, תרבות הפרסומות או תרבות הרייטינג. יש לה גם מחיר כבד מאוד (שלרוב נשאר סמוי מהעין).
כמובן שכבני-אדם יש לנו בהחלט צרכים חומריים כמו מזון, מים, מחסה וביגוד. אבל אל מול אלה יש לנו, כבני אנוש גם צרכים אחרים. צרכים רוחניים כמו חום, שייכות, אהבה או צרכים כגון מתן משמעות לחיינו על פני האדמה ובחברה.
תרבות הצריכה וכלכלת השוק הנלווית אליה מנסות לשכנע אותנו, שניתן למלא צרכים רוחניים כגון אלה במוצרים חומריים. הם יוצרים אצלנו ציפיות מוגזמות ותקוות כוזבות לאושר אם רק נשיג את המוצר הבא. אבל את הדבר האמיתי אי-אפשר כמובן לקנות בכסף, וככל שאנו מתאמצים יותר גדלה תחושת הריקנות והסתמיות. בני אדם הפכנו מאנשים לצרכנים. בודדים, נואשים ומפוחדים. לכודים בתוך מנהרת הזמן של מרוץ-עכברים אינסופי.
אנשים רבים מידי בחברה המודרנית של ימינו מוצאים כיום, שככל שהמחיר הכולל והמטורף, שגובה כלכלת השוק הניאו-ליברלית מאיתנו, עולה ומעמיר שחקים, הוא נהיה עד כדי כך גבוה, שאפילו שני מפרנסים במשפחה, בדרך כלל במשרה מלאה ואף יותר מכך, ועם ימי עבודה שהולכים ומתארכים, אינם יכולים לעמוד בצורה הולמת בצרכים שלהם ושל בני משפחותיהם - לעיתים אף בסיסיים ביותר - ושבהם הם עמדו פעם בצורה משביעת-רצון למדי. הורים בעולם המודרני – ובדרך כלל אם יחידה, תשושה ומרוששת – נשארים במרוץ העכברים הזה ללא זמן, מותשים וללא אנרגיה או עידוד לתפקד מעבר להיותם ספקי משכורת, כספומטים מהלכים ומשגיחי לילה עבור ילדיהם.
הבית העירוני המודרני הפך כיום ללא יותר מבית קולנוע קטן או בית מלון בזעיר אנפין, שאפשר להעביר בו את הלילה. מכלול הפעילויות והערכים שסימלו את הקהילה, את השכונה ואת בית המגורים של פעם, הפכו לנחלת העבר ולנוסטלגיה של געגועים. מדובר על אותו מכלול של פעילויות וערכים, שבהם האנשים היו מוצאים זמן והיו עומדים לרשותם הכוחות להשתתף במערך הנרחב של הפעילויות בבית, בשכונה ולמען שרותי הקהילה, ושבעבר הפכו את הבית ואת שכונת המגורים למשהו אמיתי ושהוא יותר מסתם כתובת פיזית להגיע אליה בלילה לצורכי שינה והתארגנות למרוץ של היום הבא.
פעילויות, ערכים ושירותים אלו היוו ושיקפו בעבר מרקם עשיר ומגוון ביותר של יחסי אנוש בין בני האדם בחברה אכפתית, אנושית וסולידארית, שהתבסס על התחלקות ושיתופי פעולה קצרי וארוכי טווח, שתוחזקו אז בראש ובראשונה על-ידי מה שמכונה הכלכלה החברתית. אותה כלכלה שהולך ונעלמת ככל שהולכת וגדלה הסגידה לחומרנות ולכסף, והולכים ונעלמים הרצונות, המאווים והתחושות האנושיות שלנו, בדרך להפיכתנו לרובוטים וספקי הכסף של אלילי ההון ואצולת הממון. שיעורים גבוהים של מחסור, דיכאון, גירושים, הריונות בגיל הנעורים, אלימות, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, פשיעה והתאבדות, הם חלק מהתוצאות הברורות יותר של כל אלה במדינות בעלות הכנסה גבוהה ונמוכה כאחת.
הצמיחה והעניים
אולם כל הערה בדבר הצורך לעצור לרגע את מרוץ הצמיחה המטורף הזה, ולהתרכז קימעה בחלוקה צודקת ושוויונית יותר של התוצר והעוגה הלאומית, מושכת בדרך כלל אש ומחאות שדבר זה ידון את העניים למחסור נצחי וחיים נצחיים של עוני. את הטיעון הנדוש והנבוב הזה, שרווחתם של העניים תלויה בצמיחה כלכלית, מעלים בעיקר עובדים מקצועיים, כלכלנים ניאו-ליברליים שמרניים, מממנים מיליטריסטיים מטעם, מנהלי חברות מדושני עונג, בעלי תאגידים שבעים ומסואבים ואנשים אחרים, שאין להם כל בעיה למלא את המקרר.
כשהעניים מדברים בשם עצמם, לרוב הם מדברים על משהוא אחר. הם מדברים על הבטחת זכויות למים ולאדמה שמהם הם מוציאים את פרנסתם וממנה הם חיים. הם מחפשים גם עבודה הגונה שתכניס להם שכר הוגן ומכובד, שניתן לחיות ממנו ולהתפרנס בכבוד. הם מעוניינים בשרותי בריאות, חינוך ורווחה למען ילדיהם. בעולם, שבו הכול הולך לאלה שהפרוטה מצויה בכיסם, העניים יכולים גם להגיד באותה המידה: "אנחנו צריכים כסף", אבל לעיתים נדירות, אם בכלל, הם אומרים: "אנחנו זקוקים לצמיחה כלכלית".
ואכן לעניים יש סיבה טובה לכך, שכן ברב המקרים העוני והמחסור של העניים הולך וגדל בתקופות של צמיחה כלכלית מהירה וקטן בתקופות של צמצום כלכלי. הסיבה לכך היא פשוטה, ברורה, שקופה ובאותה המידה מאירת עיניים: קווי המדיניות המעודדים התרחבות וצמיחה כלכלית מעבירים בדרך כלל הכנסות ונכסים מידי אלה שאין להם לידי אלה שיש להם, כלומר על חשבון אלה, שתלויים בעבודתם לשם פרנסה. למרות שבעצם הצמיחה לכשעצמה אינה מהווה בהכרח מקדם כלכלי הגורם לעוני, מי שכן מהווה גורם כזה, אלה הם לרוב קווי המדיניות המקודמים בשמה של דת הצמיחה. לדוגמא ניתן לקחת את תוצאות המדיניות הבאות המשויכות באופן טיפוסי עם צמיחה כלכלית:
- הגדלת הקצב של דלדול משאבי טבע מספקת רווח כספי לגורמים חזקים מבחינה כלכלית על חשבונם של אנשים שאמצעי המחיה שלהם הופרעו.
- העברה של פעילויות מהכלכלה החברתית (ללא כסף) לכלכלה הכספית, כלומר לגורמים עסקיים, מגדילה את התלות של המעמדות העובדים בכסף ועל-ידי כך באנשים, שהם בעלי נכסים, המספקים שירותים מקצועיים ושולטים על שוק הגישה לעבודה.
- שינוי הייעוד והעברה של השליטה על אדמות חקלאיות, יערות ושדות דיג לדוגמא מאלה, המקיימים אורח חיים בר-קיימא, לבעלי רכוש, העסוקים בהשקעה לשם רווח המתווסף להגדלת הכלכלה, משרטטת ומחלקת מחדש את הבעלות על נכסים אלה למעמדות בעלי נכסים, מרחיבה את המגמה לעבודה בשכר זול, ומורידה את גובה המשכורות של המעמדות העובדים.
דת הצמיחה והבל הכלכלה החדשה
בעבר, וגם בימינו, כאשר ההזדמנויות לתעסוקה עסקית ותעשייתית במדינות בהן השכר גבוה דעכו, פנו הכלכלנים השמרניים למשק השירותים כדי לצאת מהמיתון. כלכלנים אלו, שהיו כלכלנים מטעם והיו חייבים להצדיק את משכורתם, לא התייחסו לעובדה שהרבה מהרחבת כלכלת השירותים נבע מסיפוחה של הכלכלה החברתית, של משקי-בית ושל קהילות.
כלכלות חברתיות אלו היו אחראיות בעבר על העסקה בצורה יצרנית בהיקף של למעלה ממחצית שעות העבודה באוכלוסיה הבוגרת, בעיקר נשים, במתן מענה להרבה צרכים בסיסיים של המשפחה ובביצוע אינספור תפקידים שכונתיים, החיוניים לשמירה על חברה בריאה ומעורבת.
למעשה, הייתה תקופה שבה הכלכלה של משקים חברתיים מקומיים, ולכל היותר לאומיים, העסיקה הן את הגברים והן את הנשים בביצוע רוב הפעילויות היצרניות. היו אלו פעולות שבאמצעותן בני-אדם קיבלו מענה לצורכיהם הבסיסיים ביותר.
הכלכלה החברתית נתנה אז מענה יעיל וזול יותר לרוב צרכינו האנושיים כבני אדם, כגון: צרכים בסיסיים של אוכל ומקלט, צרכים של ביגוד וטיפול בילד, צרכים של שרותי בריאות, טיפול בזקנים ואחזקת הבית, וצרכים של חינוך, ביטחון אישי ובידור. כלכלות חברתיות אלה היו מטבען מקומיות, לכל היותר לאומיות, ללא שכר, לא מודרניות וללא שוק. הן היו מונעות על-ידי אהבה יותר מאשר על-ידי כסף ותאוות בצע.
כיום מועברים תפקידים מועילים ויצרניים כמו דאגה לילדים, דאגה לבריאות, הכנת אוכל, בידור וביטחון פיזי, מהכלכלה החברתית לכלכלת השוק, ומופיעים כביכול כתוספת לתפוקה הכלכלית ולכן כצמיחה כלכלית. זאת למרות שבפועל הם מוסיפים מעט, אם בכלל, לשיפור איכות השירותים שאנו מקבלים. שינוי זה מגדיל גם את הביקוש לפונקציות שמגדילות את ההוצאה הכללית, שנחשבות כתוספות לתפוקה הכלכלית למרות שלמעשה הן מקור גדול לחוסר יעילות כלכלית.
ובכן, לאחר שמוטטה הכלכלה החברתית והועברה לברוני וכרישי השוק, ההוצאה הכלכלית גדלה אם כן, בהתחשב בכך שכאשר משפחות ובני קהילה עבדו ישירות עם חבריהם ולמענם, לא היו גובי מס, מנהלים, ווסתי תקנות ממשלתיים, רואי-חשבון, עורכי-דין, ברוקרים במניות, בנקאים, מתווכים, אחראים על תקציב פרסומי, ברוקרים להשקעה, או יועצי שיווק, שלקחו את חלקם מהתפוקה של אלה, שעשו את העבודה הממשית. הערך המלא של המוצרים והשירותים שהופקו התחלק והחליף ידיים בתוך המשפחה והקהילה, בין אלה שיצרו את הערך ממש. התוצאה הייתה שימוש יעיל באופן בלתי-רגיל במשאבים כדי לספק צרכים אמתיים.
מאחר ששינויים כאלה סיפקו לנשים הזדמנויות חדשות בתחום התעסוקה והעבודה, הם מבורכים ומוצגים כיום כניצחון לשוויון האישה. אולם במקום לקדם שותפות מגדרית אמיתית וחדשה בין גברים ונשים, כזו שתערב את הגברים בצורה מלאה יותר במשפחה ובקהילה, כשהנשים מרחיבות את השתתפותן בשוק העבודה, ברב המקרים השינוי פשוט הגדיל את העומס על הנשים.
דבר זה גרם למתחים חזקים ביחסי המשפחה ויצר תלות של הפרטים, המשפחות והקהילות בצוותים מקצועיים בשכר, המבצעים תפקידים שסופקו בעבר על-ידי שכנים - איש למען רעהו. ילדים רבים גדלים במעונות-יום מסחריים או נשארים בבית או ברחובות ללא פיקוח מצד מבוגר. נשים רבות, שהחלו לעבוד כביטוי לבחירות שביכולתן לבצע, מוצאות את עצמן קשורות למשרות דלות משכורת רעב בלתי מספקות, ושמשפחותיהן הפכו תלויות בהן יותר ויותר.
