מחנה הצבאי "עופר", בואך ירושלים, הוא מקומו של המשפט הקפקאי המודרני. במרחב צבאי סגור, בסמוך לשלט "לשכת נשיא יהודה" וללוח עץ שעליו הכותרת "לוח דת", כאילו אנו בימי התנ"ך, בחום ארצישראלי ובשבעה צריפוני עץ ופח - יושב בית המשפט הצבאי ודן בעבירות פלשתינאים.
אורחיו מבודדים בגדרות. מאגף גדור אחד מגיעים העצורים, מלווים בחיילים, שב"ס ומג"בניקים. מאחורי גדרות אחרות יושבים על הרצפה עשרות בני משפחותיהם, שזו עבורם הזדמנות לראות את העצור; בצריפון שלישי "חדר עורכי הדין", ובו מסובים כעשרה, ברובם ערבים ובהם אף נשים עם מטפחות צמודות, חלקן פעילות חמאס שהוסמכו כעורכות דין בישראל; ובתווך - חיילים. הכניסה לבית המשפט כמוה ככניסה לבסיס צבאי.
המשפט שמתקיים במקום הינו המשפט האנונימי. אנשים, אף צד, לא יודעים שמו של האחר. הסנגורים, המפוקחים ואף מאוימים על ידי מאבטחי המקום, מתבקשים תדיר להציג תעודותיהם, ונקראים במהלך המשפט ל"בדיקה שגרתית" אם הם באמת עורכי דין. שמות יתר הנוטלים חלק במשפט עמום וקשה להשגה. השופטים עצמם רחוקים מדיוק בשמות העבריינים עליהם הם מכריזים. "הנאשם האשם חמד מוחמד נטורי" מכריז השופט על מישהו, תוך שיבוש מלא של שמו. אף השופטים אינם ניתנים לזיהוי: עורכי הדין המופיעים מולם לא יודעים בפני מי הם עתידים להופיע, ומספרים כי בזימוני הדיונים, לא מצוין שם השופט. השופטים מתחלפים ביניהם באולמות; כלל לא ידוע מי שופט מילואים ומי שופט בקבע. עורכי הדין הפלשתינאים לא תמיד מכירים את שמות לקוחותיהם, שכן הקשר נוצר לעיתים באמצעות עמותות פלשתינאיות מתווכות; וגם את החיילים, בניגוד לשוטרי מג"ב המחויבים בהצגת שמם, אין אפשרות ממשית לזהות.
וכך, במרחב ההזוי הזה, בחום הלוהט של חודש אוגוסט, מסתובבים להם בין גדרות חבורות של אנשים, גדודים על גדודים - שופטים, פרקליטים, נאשמים, חיילים, משפחות - ואף אחד לא מכיר את שמו של השני.
הדין מכוחו נשפטים העצורים הינו "צו בדבר הוראות ביטחון". הצו כולל שילוב של תקנות הגנה לשעות חירום, חוק העונשין, חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) ועוד הוראות שלוקטו על ידי הממשל הצבאי מדינים שונים. ימי ראשון, שלישי וחמישי הינם ימי הארכת המעצרים לפני המשפט ועד הגשת כתב האישום. ימי שני ורביעי - ההקראות ודיוני ההוכחות.
בימים שביקרנו בבית המשפט, לא היה ולו 'מעצר ימים' אחד שלא הוארך. כעניין שבשגרה, מובאים העצורים להארכות מעצר של שמונה ימים נוספים, ואלו ניתנים ביד גורפת, באופן סמי-אוטומטי ותוך שטיעוני עורכי הדין נשמעים על ידי השופטים הצבאיים כאילו היו בעצמם עורכי דין שצריכים להתעמת עם טיעון ההגנה.
כך למשל, עניינים שהתבררו בפני כב' שופט המילואים שמעון לייבו. העצורים מובאים לצריפו בחבורות של חמישה. הוא לובש מדים, חבוש כיפה, עטור זקן, סמל הפרקליטות מאחוריו.
הנאשם: מורד יוסני יוסוף.
האשמה: זריקת אבנים במועד כלשהו במהלך שנת 2001.
הנאשם נתפס לפני כחצי שנה, נעצר, והפרקליטות טרם הספיקה להכין כתב אישום. עורך דינו לא מכיר את התיק ולא את חומר החקירה, הנחשב כסודי. הוא טוען "באפילה", ומלכתחילה סיכוייו שואפים לאפס. השופט קורא את התיק לראשונה כשהנאשם מולו.
השופט: "יש הסכמת הנאשם להארכת מעצרו עד להכנת כתב אישום?".
עורך הדין: "אינני יודע בכלל מה מייחסים לו, רק שכבר חצי שנה הוא במעצר. ההפללה היתה בינואר".
השופט: "השאלה מתי נעצר, לא מתי הפליל את עצמו".
עורך הדין: "עובדה שלא נעצר מיד לאחר ההפללה. לכן הוא לא מסוכן ויש לשחררו".
השופט, לא מגיב אפילו לטענת עורך הדין, ומכתיב לפרוטוקול: "בחנתי את תיק החקירה, ומצאתי תשתית ראייתית לשלב זה".
התיק הבא: רפעאת טאלט אוקט. השופט שמעון לייבו: "רגע, אקרא את התיק... אולי עם כל עילה בנפרד יש לתביעה קושי, אבל המכלול מראה תמונה ברורה".
עורך הדין: "זה תיק קלאסי לחלופת מעצר".
התביעה, במדים: "עילת מסוכנות, עילת הימלטות מאימת הדין...".
השופט: "מאריך את המועד להגשת כתב אישום בשמונה ימים נוספים, אלא אם יועלו במהלך החקירה חשדות נוספים".
ובעניין אחר מחליט כבוד השופט: "היות וקיימת בעיה המקשה לבדוק טענתו של הסנגור, אני מורה על הפסקת הדיון. הנאשם יישאר במעצר עד לחידוש הדיון".
ובעניין אחר, בו טוען עורך הדין כי חומר החקירה כללי ומתייחס למועדים לא ידועים בשנת 2000, אודותם הנאשם כלל לא נחקר, קובע השופט: "נטען שהנאשם לא נחקר, אבל הסנגור שגה". וזה ביחס לסנגור, כאמור, שאכן לא הורשה כלל לקרוא את התיק.
מאות מעצרי ימים הוארכו באותו היום. כל בקשה של התביעה התקבלה. ניתן לדבר הרבה על המצב הביטחוני, על הצדק שבמעצרים, על המאבק המתחייב בטרור, על אופן הטיפול העולמי באסלאם. אבל קשה ומביך לעטוף את זה בהצגה של "משפט".
