כל אדם, מן הראוי שיערוך חשבון נפש מעת לעת. בחינת מהלכי העבר, איתור מהלכים שגויים ואף מהלכים נכונים שאפשר היה לשפר, ותיקון מה שדרוש כדי שההמשך יהיה טוב יותר מן העבר.
מטבעו, האדם אינו נוטה לעשות זאת, לערוך חשבון נפש; הוא יותר נוטה להיסחף עם הזרם, לפעול מכח ההתמדה. על כן קבעה לנו התורה ארבעים יום של חשבון נפש ומהלכי תיקון, מראש חודש אלול עד יום הכפורים ועד בכלל. בכל שנה עלינו לערוך את מאזן המעשים והמחדלים שלנו, לחזק את מה שצריך חיזוק ולתקן את הדרוש.
ומה שנכון לגבי האדם כפרט, נכון שבעתיים לגבי החברה והקהילה. או המדינה למי שדווקא מתעקש. לא מקרה הוא שחודש אלול כולו עמד אצלנו בסימן המחלוקת הקוטבית בעד ונגד וועדת חקירה, והנושא עדיין על הפרק. כאילו מן השמים כופים אותנו לערוך חשבון נפש לאומי, שהרי בשורה התחתונה, זהו עניינה של ועדת חקירה.
ואנחנו, אלה החושבים שלא צריך ועדת חקירה כי הכל טוב, מול החושבים שצריך (או לא צריך) ועדת חקירה כי הכל רע, וגם כל מי שבאמצע עם נטייה לכאן או לשם, עוד לא טרחנו להסביר לעצמנו מהו חשבון נפש, וכפועל יוצא, למה יש לצפות מוועדת חקירה או בדיקה או בירור או כל כינוי אחר. למה באמת יש לצפות?
כדי להשיב על כך, יש להבין מה הם מרכיבי חשבון הנפש הנדרש מאתנו בארבעים הימים הנ"ל, ואולי בהזדמנות זו גם נבין טוב יותר את אלה מבינינו שאינם תולים שום תקווה בוועדת חקירה מכל סוג שהוא. והערה מקדימה: חשבון נפש מחייב נטילת אחריות אישית כפי שנראה בהמשך בע"ה. בלעדי זאת, לכל היותר זה יהיה מס-שפתיים.
בימים אלו נדרש היהודי, במסגרת חשבון הנפש שהוא עורך, להתבונן בשני תחומים: הראשון הוא עצם הקשר שלו עם הרבונו של עולם, והשני הוא בחינת הפרטים השונים בהתנהגותו היומיומית, ובסדר זה דווקא. אם נשווה את זה לבניין גשמי, המרכיב הראשון הוא היסוד של הבניין בעוד השני מסמל את הקומות שמעל הקרקע.
צריכים לוודא שהיסודות מתאימים לבניין וגם שהבניין מתאים ליסודות. לא בונים אוהל קליל על יסודות עמוקים ואיתנים כשם שלא בונים בניין רב קומות ומפואר על יסודות קלילים המתאימים לאוהל.
המרכיב הראשון והיסודי כאמור, הוא הקשר של האדם עם בוראו; האם הוא מקבל עליו את מלכות ה' באמת. עד כמה שזה אולי נשמע פשוט, קבלת מלכות ה' זו משימה קשה עד כדי כך שזו העבודה העיקרית של כל חודש אלול וזהו גם עניינו המרכזי ואולי הבלעדי של ראש השנה.
כלומר, יותר משלושים יום מתוך ארבעים ימי חשבון הנפש והתשובה, נועדו למטרה זו בלבד, שנקבל עלינו את מלכות ה'. רק שבעת הימים הנותרים שיום הכפורים בסופם ושבת 'שובה' במהלכם, נועדו להתבוננות בפרטים ולתיקונם, תיקון ושיפור הבניין שנבנה על היסודות.
אמרנו שחשבון נפש אמתי מחייב נטילת אחריות אישית וזה בא לידי ביטוי בולט וברור בהלכה הבאה:
(רמב"ם, הלכ' תשובה, ב') [יא] אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.
אדם שהסתכסך עם זולתו, גם אם הגיע לכדי הכפשות ושאר מרעין בישין, תמיד יצדיק עצמו ויטיל את האשם על זולתו. זהו טבעו ועל כך נאמר הפסוק (משלי י') [יב] שִׂנְאָה, תְּעֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. דורשים בחסידות, וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָת עצמו.
לקראת יום הכפורים, לאחר שכבר בראש השנה הוא קיבל עליו את מלכות ה' בשלמות, אין עוד מקום לאהבת עצמו שגורמת להטיל את האשם על זולתו. הוא נדרש לטול אחריות למעשיו ולרצות את חברו. ואומרים לו שזהו תנאי לכפרה הכללית של יום הכפורים, שכן על-ידי שיפייס את חברו, יזכה למחילה מהקב"ה, לא רק על שפגע בחברו אלא גם על חטאים שבינו לבין המקום.
תיקון העבר מותנה במבט אל העתיד
אצלנו, למרבה הצער, אין שום מוכנות לטול אחריות אישית; וגם כאשר מישהו מכריז 'אני אחראי' הוא לא באמת מתכוון לזה. והראיה, מי שהרבה להכריז כך בשבועות האחרונים ועד לימים האחרונים ממש, היה ראש הממשלה. האם הוא מתכוון לכך? הנה דברים שצוטטו מפיו בדיווח אודות ישיבת ממשלה השבוע, והקוראים ישפטו:
אולמרט גם תקף את ראש עריית שדרות אלי מויאל ואמר כי הוא עושה שימוש פוליטי בקסאמים. "הממשלה מעניקה לו את כל העזרה, אבל הוא בתמורה תוקף ומשמיץ", אמר אולמרט.
בעיני ראש הממשלה, לא הקסאמים הנוחתים על שדרות הם הבעיה, תגובתו של ראש העיריה היא הבעיה. כנראה, בעיני ראש הממשלה זהו הפירוש לביטוי 'אחריות אישית' מצד האיש שאמור לשאת באחריות העליונה לביטחון תושבי מדינתו. רוצים עוד דוגמא לנטילת אחריות? הנה:
ראש השב"כ יובל דיסקין, מתח בישיבת הממשלה ביקורת חריפה על מצרים. לדבריו, מאז ההינתקות ועד היום הוברחו כ- 19 טונות של חומר נפץ תקני ממצרים לרצועת עזה. לדברי דיסקין, "המצרים יודעים על כך ואינם עושים את הנדרש ויש לפעול כנגד זאת".
בקיצור, אנחנו לא אחראים לכלום, אז מה יועיל פה חשבון נפש? ולא משנה אם נקרא לו ועדת חקירה; הרי גם אם זו תטיל אחריות על אדם או על גוף כלשהו כפי שעשו ועדות חקירה בעבר, האדם והמערכת מסרבים להודות באחריותם אז אין שום סיכוי לתקן. חבל על הכסף שתעלה ועדה כזאת, ועל יצירת תקוות שווא שבמילא יתנפצו אל סלעי המציאות.
אני מניח שאם מישהו קרא בעיון את האמור עד כאן, נתעוררה אצלו השאלה, האמנם לדעת הכותב מצבנו כה חמור? לא מסוגלים לתקן את עצמנו, לנטוש את נתיב החורבן ולעלות על דרך של בניין?
במרבית השנים, פרשת השבוע 'האזינו' נקראת בין ראש השנה ליום הכפורים, בשבת 'שובה'. לפעמים היא נקראת בין יום הכפורים לסוכות, וזה אומר שהיא כוללת בתוכה את המסרים הפנימיים של שתי התקופות.
כאמור, עד ראש השנה ועד בכלל, אנחנו לא מתעסקים בכלל בפרטים; רק בהמלכת ה' יתברך עלינו, שזה מבט אל העתיד. בכך מקבלים כח לתקן את העבר בימי התשובה, כולל ביום כפור.
פרשת 'האזינו' שבשנים קודמות עמדנו על מסריה ההיסטוריים האקטואליים כל כך, חלק גדול מתוכנה יכול להתפרש כמתייחס אל העתיד באותה מדה כמו אל העבר. ואכן, בחז"ל יש דעות שונות בפירוש הפסוקים וחלקן מובאות ברש"י. לא נאריך בכך הפעם, רק נאמר שעובדה זו מסבירה את "ניידותה" של הפרשה, לפעמים לפני יום כפור ולפעמים לפני חג הסכות.
קבלת מלכות ה' עלינו, שזהו עניינו של ראש השנה, פירושה מבט אל העתיד. מתחייבים שמכאן ואילך נחיה במודעות שה' הוא מלכנו. עבודה זו היא הנותנת לנו כח לעבודה של יום כפור.
התשובה על חטאים, שזהו עניינם של ימי התשובה ששיאם ביום כפור, עניינה הוא התבוננות בעבר ותיקונו. זה יכול להיעשות רק על-רקע היעד שכבר הוצב לעתיד, בראש השנה. בלי יעד כזה, אין שום משמעות וגם לא תועלת בחיטוט המייגע והמתסכל בעבר.
כאשר פרשת האזינו נקראת בין ראש השנה ליום הכפורים, כפי שזה השנה, אפשר בהחלט לפרש את הפרשה כמתייחסת אל העבר, כהתבוננות לתיקון החטאים, על-רקע המסרים לעתיד הכלולים בפרשה.
חג הסוכות חוזר למסר של ראש השנה לאחר הכפרה (ניקיון) של יום כפור, ועניינו הוא מלכות ה' עלינו ועל כל העולם. כאשר פרשת האזינו נקראת בסמוך לחג הסוכות, המסר המרכזי שלה הוא המבט אל העתיד.
במצבנו כיום, כאשר מכריזים על נטילת אחריות אישית אבל מפילים אותה על אחרים, זו הבעיה הכי בוערת. כלומר, הטיפול בפרטים.
כל עוד לא יהיה ברור ומובן מאליו כי לכל נושא משרה ציבורית יש אחריות אישית על כל מעשה או מחדל, שום דבר לא יהיה ניתן לתיקון. וזה לא מתחיל בקטסטרופות מן הסוג שחווינו בלא מלחמה האחרונה.
זה מתחיל הרבה קודם, בהתעללות המערכת באזרח הנזקק לשירותים שלשמם היא קיימת. זה מתחיל בכך שנושא תפקיד ציבורי, לעולם לא ישלם על התעללות ועושק אזרח מסכן שבסך-הכל ביקש לקבל את השירות שמגיע לו על-פי חוק.
קוראים לזה ביורוקרטיה, אבל האמת היא שזו תרבות של עושק וגזל החלשים בידי מי שאמורים לשרת אותם. כאשר את זה נתקן, לא יהיה צורך אפילו לשקול הקמת ועדת חקירה.
ואז כמובן, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.