ארקדי גאידמק החליט ללמד את יוסי שריד לקח.
כי יוסי שריד - האיש הכי צדיק במושב מרגליות והסביבה - שתה לגאידמק את הדם במאמר שפירסם עליו בעיתון הארץ.
אבל מנקר בלב חשש כבד שארקדי גאידמק יגלה חיש מהר, שהתביעה שהגיש נגד יוסי שריד ועיתון הארץ - תביעה זו עוד תגרום לו, לגאידמק, להתגעגע אפילו לחוקרי היחב"ל ולניצב דנינו.
ארקדי גאידמק עלול לגלות שהתביעה חוזרת אליו כמו בומרנג, והנתבעים מוצצים לו - והפעם בעזרת בית המשפט - את שארית הדם שעוד נותרה בגופו.
ארקדי גאידמק עלול לגלות, שכסף - ואפילו הרבה - לא ממש עוזר בעניין הזה.
כי בתביעות מסוג זה קיימת טעות אופטית אכזרית מאין כמותה: מישהו אומר עליך שאתה פושע, ואתה, לתומך, סבור שאם תגיש נגדו תביעת דיבה - יהיה עליו לבוא לבית המשפט ולהביא עמו את ההוכחות לדברים שאמר עליך. ואם אין לו הוכחות לדברים שאמר - הוא הפסיד במשפט. יותר פשוט מפשוט.
אבל כבר אמרנו: זו טעות אופטית. המציאות קשה ואכזרית הרבה יותר.
כי בתביעות מסוג זה אין כלל צורך, שבזמן שמישהו אומר עליך שאתה פושע, שתהיינה ברשותו הוכחות זמינות לדברים שאמר.
קובע בעניין זה בית המשפט העליון (דנ"א 7325/95):
"בגדרי הגנת האמת בפרסום אין כל הכרח כי הראיות להוכחת אמיתות הפרסום יהיו בידי המפרסם לפני הפרסום".
ובמילים אחרות: יכול מישהו לומר עליך שאתה פושע, בלא שיהיה לו בדל ראייה לכך, ורק לאחר שתגיש נגדו תביעת דיבה, רק אז - הוא יוכל להתחיל לחפש הוכחות לדברים שאמר בגנותך.
וכאן נמצא שער הכניסה לגהינום: כי מי שאמור לעזור לנתבע לחפש במרץ אחר ההוכחות לדברים שהוא אמר בגנותו של התובע, הינו - כמה אכזרי - התובע עצמו.
הדבר נשמע אבסורדי ממש, אבל זו המציאות: התובע, שנפגע כתוצאה מדברים שפרסם עליו הנתבע, הוא זה שיעזור לנתבע לחפש בכל פינה אחר ההוכחות לאמיתות הדברים שהנתבע פרסם עליו.
ולמכשיר החיפוש הקטלני קוראים שאלון.
עוד בטרם שיתחיל המשפט יקבל ארקדי גאידמק מיוסי שריד ומעיתון הארץ מין חוברת ספירלית עבה ומאיימת, ובתוכה ים גדול ורחב, סעיפים סעיפים, של שאלות ותת-שאלות.
וככל שיתקדם בקריאת השאלון יתברר לגאידמק, שאין כמו השאלות הללו מכשיר יעיל למתיחת עצבים. גאידמק יגלה, שבעצם הוא זה שצריך לספק ליוסי שריד את חבל התלייה כדי שיוסי יתלה אותו עליו.
יתברר לגאידמק שיוסי שריד בעצם עומד להפשיט אותו ערום ועריה, ובעזרת השאלון לגלות אודותיו כל פרט בעברו, ככל שרק ניתן להעלות על הדעת - לרבות, כמובן, הדרכים בהן צבר את הונו.
גם צדיקים גמורים יתקשו לעמוד בסטריפטיז פומבי ומשפיל שכזה.
ואז, בצר לו, יפנה גאידמק בזעקה מרה אל מי שאמור לעשות סדר וצדק - אל השופט.
וכאן, אם לא יקרה הבלתי צפוי, יגלה גאידמק שיש לו אוייב חדש: השופט בכבודו ובעצמו!
כי יתברר לגאידמק, שלא רק שיוסי שריד דורש תשובות לשאלות הנוקבות, אלא שגם השופט קובע, שכדי שהאמת תצא אל האור - עליו, על גאידמק, להשיב על רבות מהשאלות החטטניות הללו.
ובמקרה המיוחד שלו, יתברר לגאידמק שתשובותיו לחלק מהשאלות עשויות לעניין גם את ניצב דנינו וחבורתו.
נדגיש: גם בהנחה שארקדי גאידמק צח כשלג - כל יישותו תתקומם כנגד השאלות שהוא יידרש להשיב עליהן. אין איש - גם לא צדיק גמור - שישמח לחיטוט פולשני ומשפיל שכזה.
כי זאת לדעת: מי שמנסח את השאלות - ועורכי הדין של העיתונים מיומנים בכך - עושה כן באופן שבן אנוש, באשר הוא, יתקשה להשיב עליהן מבלי לספוג פגיעה קשה - הרבה יותר קשה מזו שנגרמה לו בתחילת הדרך כשפורסם המאמר המכפיש.
ובית המשפט, אם אין בלבו חמלה מופלגת כלפי התובע, מאשר בדרך כלל את השאלות ומחייב את התובע להשיב על רבות מהן.
ואם מסרב התובע להשיב לשאלות - כפי שצפוי שיעשה גם גאידמק - אחת דתו: בית המשפט מוחק את כתב התביעה, כלומר - התובע מפסיד במשפט וגם נדרש במפגיע לשלם את הוצאותיו של הנתבע.
קיימת, אפוא, אפשרות לא מבוטלת שאיל ההון ארקדי גאידמק יצא מבית המשפט במצב גרוע בהרבה מכפי שנכנס אליו.
אבל הרי המלומד לקטנטיוס כבר אמר לפני קרוב לאלפיים שנה: "רק עניים פונים לעזרתו של הצדק".