"מַרְאה לְנָסִיךְ" הוא רומן על קורותיו של איש צעיר בשם יוסף, שחי במזרח התיכון במאה העשירית לספה"נ. יוסף, נכד ליהודי שהתנצר, נולד בבירה הביזנטית, גדל כנוצרי, נפל בשבי המוסלמים והפך לסוחר ושותף לעסקים של שוביו לשעבר. בהמשך, בהשפעת הקהילה היהודית של דמשק, אליה הגיע לרגל עסקים, חזר לשורשיו היהודיים. מכאן ממשיכה העלילה של מסחר, מסעות וסאגה משפחתית כרוכה בתעלומה בלשית.
הספר ספוג באווירת התקופה: הבתים, הבגדים, המאכלים, המנהגים, היחסים בין בני הדתות השונות, האמון והחשדנות, הכבוד והבוז, החוקים נגד מיעוטים, שיתוף פעולה כלכלי ודעותיהם של פילוסופים ותיאולוגים מוסלמים, נוצרים ויהודים אלה על אלה.
סיפור העלילה מתחלף מפעם לפעם בתיאורים מפורטים של עולם הסוחרים: איך נסעו ממקום למקום, אילו יחסים היו ביניהם, במה סחרו, אילו סוגים של בדים ותבלינים היו להם, היכן נוצרו, איך ידעו להבדיל בין מוצר משובח לנחות או מקולקל... הכול במנות מדודות, כדי לא לעייף את הקורא בגודש המידע אלא לרתק אותו, בסגנון הספרותי המסגיר יד מקצועית ועבודה קפדנית.
לאחר ההקדמה הזאת, צפוי שיבואו שמה של הוצאה לאור והמלצה לרוץ ולקנות את הספר. טעות: אין לאן לרוץ. " מַרְאָה לְנָסִיךְ" נכתב על-ידי לריסה עמיר (לשעבר טרימבובלר) בשפה הרוסית; המתרגם הוא בעלה יגאל עמיר; עד לאחרונה, משך שנתיים, התרגום היה מונח בתאו והשב"ס לא הרשה להוציאו.
רק אחרי שנתיים של מאבק עיקש, חצה סוף-כל-סוף כתב היד של הספר את מפתן הכלא. מדוע נדרשו שנתיים? התרגום הוא לעברית, הבעיה לכאורה היתה קטנה: אנשי שב"ס יקראו (רק יועיל להם), יבדקו, שאין בו חומר אסור, "מסית" וכיוצא באלה סכנות - ויגמרו עם העניין.
שב"ס לא אמור להחליט בשבילנו האם נקרא או לא נקרא את ספרה של לריסה בתרגומו של יגאל עמיר. ברם, כידוע לכל, השב"ס לא עשוי באצבע ולא בשתי אצבעות: כדי לאפשר הוצאת התרגום מהכלא, שב"ס התעקש לדעת האם התרגום נאמן למקור. שלמות ההתאמה בין המקור והתרגום אינה נוגעת לשב"ס, זה התחום שבין הסופרים למתורגמנים, אבל אין לשכוח - אנחנו חיים במדינת חסות של כנופיית שלטון החוק, כלומר יש בה חוקים ויש "נהלים מיוחדים".
הצעתי לשב"ס, שאני אשווה בין המקור והתרגום ומסרתי את הפרטים שלי. פעם בחצי שנה יגאל עמיר מובא בפני שופט לדיון בבקשת השב"כ להארכת מאסרו בבידוד, בקשה שנעתרת אוטומטית על-פי "החומר הסודי" שמגיש השב"כ. באותה הזדמנות מנסים לפתור את הבעיות השוטפות. שמי הועלה בפני השופט כמועמד לבצע את העבודה הנ"ל. השב"כ אמר "לא", השופט ציית.
מה "לא"? מדוע "לא" ועל מה כל הסודיות הזאת? מי יכול להבטיח לנו, שהחומר "הסודי" המוגש לשופט לעיונו הבלעדי איננו אלא דף סתמי עם לו"ז "אגד" או דיווחי בורסה? הם נכנסו לאינטרנט וגילו, שאני לא בלעתי את האופיום, שהם זרקו להמונים בתור "פענוח רצח רבין", וזה כמובן רלוונטי מאד לעניין השוואת התרגום למקור.
אם התרגום יוצא לאחר "הסינון" הראשוני על-ידי השב"כ, זה יקרה לבטח אחרי וידוא, שאינו כולל הסתה, ביקורת על מדיניות הממשלה או פרטים אפלים אודות התנהלות השב"ס כלפי האסירים. מדובר בבדי משי מבגדד, פשתן ממצרים, פלפל מהודו ויוסף מקונסטנטינופול. האם השב"כ חושש שאני עלול להסתיר מהם שיש טעויות בתרגום?
הטענה האהובה של השב"כ באחת-עשרה השנים האחרונות היתה, שבין "קהל מעריציו" של יגאל עמיר עלולה להימצא התארגנות מחתרתית, שתפעל ברגע שתקבל הוראות מן "המנהיג". אחת-עשרה שנים יגאל עמיר יושב בבידוד, מצולם ומואזן ללא הרף - עם איזו מחתרת יש לו קשר? קשר טלפתי או מפגש גופים אסטראליים? אם יש מחתרת - למה היא זקוקה להוראותיו? כאמור, "ההוכחה" היחידה היא החומר "הסודי" שהשב"כ מניח על שולחנם של השופטים הממושמעים, ללא כל ביקורת.
מרוואן ברגותי הורשע במעשי רצח רבים, הוא גאה בהם, בחוץ ממתינים לו רבבות נאמנים חמושים, מאומנים, מאורגנים וחדורי מוטיבציה - שאינם מעלים אפילו על דעתם להסתיר את כוונותיהם. לא זו בלבד, שברגותי אינו מופרד מנאמניו, ישראל אף מעודדת העברת מסרים מהמנהיג לחייליו.
הוא אכן מעביר מסרים: לפני הבחירות ברש"פ הוא העביר, באישור ישראלי, נאום שכלל קריאה לג'יהאד. הוא והרוצחים הכלואים האחרים, שאינם מופרדים זה מזה, חיברו ביחד "מסמך לאומי" המכונה אצלנו "מסמך האסירים" ובו חזרו על עקרונות חיסול ישראל בשלבים: הקמת מדינה פלשתינית בשטחי 67' וחיסול כל השאר באמצעות "שיבת הפליטים".
לא זו בלבד, שחומת האבטחה והביורוקרטיה, שאמורה להגן על הציבור בפני אסירים מסוכנים, נפתחה לרוחב אוטוסטראדה בפני מסמך ההסתה והשנאה הזה, אלא מאז צאתו לאור, עדת קומיסרים עבריים מרמה את הציבור, על גבי כל דף עיתון אפשרי, בטענה שכביכול מדובר בהכרה עקיפה בישראל ונכונות לשלום. הטענה "מניעת הקשר עם האוהדים המסוכנים" אמינה לגבי יגאל עמיר כמו התירוץ "הכלב אכל לי את המחברת עם השיעורים" ומופרכת לא פחות ממסקנות ועדת שמגר...
פתרון התעלומה פשוט. ככל מערכת מושחתת, המנסה להסתיר מהציבור את פשעיה, כנופיית שלטון החוק חיה בפחד בפני חשיפת הסודות. אנשי השררה האלה יכולים להסתובב נפוחי חזה כטווסים ככל שירצו, אבל הם מפחדים - מאיתנו. הסודות נחשפים כאשר הציבור מתפכח מהאופיום ומתחיל להבין, שמי שמפחד - זה הם. בשלב הזה הציבור חדל לפחד. זה השלב, שרק המחשבה עליו גורמת לרבים בערכאות השלטון להתכסות בזיעה קרה.
משך הזמן שעובר, יותר ויותר אנשים חדלים להאמין לפסק הדין הגרוטסקי מאת אדמונד לווי (שופט עליון כיום), שריבע מעגלים ועיגל ריבועים כדי לקשר בין הירייה שנורתה ממרחק של יותר ממטר לסימני החריכה, שיצר קנה צמוד.
הדרך, שבה הם רואים תקווה לשמר את הפרשה היכן שהיא נמצאת, היא תחזוק השנאה כלפי יגאל עמיר וכל הקשור בו. ההנחה היא, שאם הציבור ימשיך לשנוא את יגאל עמיר - הוא ימשיך להאמין שעמיר הוא הרוצח. השנאה היא סם הערפול של הראייה והתבונה מהמשובחים שיש; נראה בעליל, שבאותו מקום, בו מתקבלות ההחלטות על המשך כיסוי הפרשה, יודעים זאת היטב.
הספר החכם, העדין והמרתק "מַרְאָה לְנָסִיךְ" עלול לפגוע במיתוסים שנקשרו סביב יגאל עמיר ולריסה. קליפת הזוהמה והשקר שהמערכת עמלה קשות כדי להדביק בהם, תיסדק. תשומת הלב של הציבור שוב תוסב לפרשה ויגדל מספר האנשים, שישאלו את השאלה המתבקשת: במה עוד רימו אותנו בפרשה הזאת?
נראה שמישהו אכן מרגיש מאוים. הפרשה העגומה, כמו "פרשת הברחת הזרע" אינה יכולה להיוולד אלא מתוך פחד. לאחר הפרסום הראשון אודות "ניסיון ההברחה", אנשי שב"ס סרבו למסור את קלטת הווידאו שעליה הוקלטה ההתרחשות.
הם אמרו שהיא "חומר סודי", שהיא נמחקה, שהיא הלכה לאיבוד - בשלב מסוים הסיפור הזה כבר היה מוגזם אפילו בעיני אנשי "מעריב-nrg", שדרשו לראות את הקלטת. כשהיא
נחשפה סוף-סוף, נגלה לעיני כל, שהידיעה על ההברחה הייתה שקר גס: נראה בברור, שידיו של יגאל היו ריקות, לאחר מכן הוא יצא מהתמונה וכאשר הוא חזר, הוא אחז קופסה בגלוי ופנה לסוהרת שנכחה במקום ולא התקרב ללריסה. יש לציין, שההוכחה המצולמת לא מנעה מ- Ynet
להמשיך ולשקר כמכורים לסם השקר: עמיר ניסה להבריח זרע בשקית.
תביעת דיבה נגד השב"ס הגיעה לבית משפט לתביעות קטנות, שסרב לדון בה כי הוא "אינו מוסמך". התביעה הועברה כתביעת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שסרב לדון בה כי היא "כבר נדונה בתביעות קטנות"...
בסופו של דבר הם נשברים. הם היו רוצים לשלוט בנו כמו לואי ה- 14, אבל העולם השתנה מאז וכשלא מוותרים להם, אפשר להגיע לתוצאות. מתוך הרשימה הארוכה של השמות שהוגשו, שב"כ בחר אחד, של אסיר ציון לשעבר, שהורשה לקבל לידיו את התרגום. בשלב הזה שב"כ כבר לא זכר מה הוא רצה. האיש פשוט קיבל את כתב היד והלך איתו הביתה. אל דאגה: הוא קרא אותו, אין שם הוראות למחתרת, הכל בסדר...
בעניין ההתייחדות - בסוף נכנעו ולא קרה שום אסון, מלבד העבירה על החוק האוסר פגיעה בפרטיות ע"י השב"ס, שפרסם את המועד, כהצקה קטנונית, שלא נשכח חלילה מי בעל הבית... הסיקור שהעניקו מספר כלי התקשורת לנושא, כגון Ynet, הוכיח, שמרבית עושי התקשורת בישראל זקוקים לטיפול פסיכיאטרי ולתרגילים לשיפור המשכל - אבל זה לא חדש. פרשות כאלו מציבות מַרְאָה מול האוליגרכיה הישראלית: מושחתת, יהירה ומטומטמת.
כתוצאה מפרשת "ההברחה", קוצצו שעות הטלפון של יגאל עמיר, למרות הפרכת ההאשמה. תגובתו של איש התקשורת הוותיק גבי גזית בתוכנית האקטואליה שלו: "הוא כבר אמר את הכול באמצעות האקדח, הוא לא צריך לדבר יותר".
לפני כעשור, עשה גבי גזית כתבה מהממת על אביבה גרנות. רבים זוכרים בוודאי את פרשת הרצח של התיירת מלה מלבסקי על-ידי אביבה גרנות וחווה יערי (בעת הרצח אשתו של אהוד, פרשננו לענייני ערבים). השתיים רצחו את מלבסקי במכות מערוך, דרסו אותה עם מכונית ונטשו את גופתה על דרך עפר - בגלל כסף.
כעשר שנים לאחר הרצח, ערך גבי גזית ביקור מצולם אצל הגברת אביבה גרנות במקום כליאתה. זו היתה כתבה מפורטת על חייה של הרוצחת בין כותלי הכלא, בעיותיה וגחמותיה. הסרט שודר לא במסגרת איזשהו "יומן" אלא כתוכנית בפני עצמה, המוקדשת לידוענית הרוצחת.
גבי גזית דיבר אליה כדבר אל ילדה שובבה שבגין תפיסתה מעשנת עם הבנים בשירותים, חויבה להישאר בבית ספר לאחר השיעורים. "אני אפילו הייתי יוצא איתך מפה לבית קפה, אבל אחרי זה את היית חוזרת לפה, כי ככה זה" - גער בה קלות בקול ממותק השדרן הפוטוגני.
זמן המסך שניתן לרוצחת, חרג הרחק מעבר לגבול הטעם הטוב והיא ניצלה אותו היטב כדי לשלוח מסר: "עוד מעט נגמרות עשר שנים, זה מספר עגול, זה מספיק, הגיע הזמן לשחרר אותי."
שתי הרוצחות שוחררו לאחר ארבע-עשרה שנות מאסר. כשיצאה חווה יערי מהכלא, עטה עליה להקת עיתונאים בבקשה לחלץ מפיה מסרים כלשהם, עד שהיא נאלצה לבקש מהם להניח לה לנפשה.
זה לא נכון לומר, שבמדינת ישראל מותר לרצוח למען בצע כסף אך אסור לרצוח ראש ממשלה. המצב הוא, שמותר לך לרצוח גם ראש ממשלה, בתנאי שאתה מספיק חזק כדי שכל מערכת אכיפת החוק תגונן עליך ומצאת מישהו שירצה את מאסר העולם שלך.
גבי גזית ידאג לכל השאר.
-------------------------------------
מאמרים נוספים:
המבט לקונספירציה
יגאל, לריסה וקריסת החוק
לריסה vs. "המערכת"