אינך מכיר אותי באופן אישי, אך ביום ה', כשתשב יחד עם דליה ושאר בני המשפחה ביציע האורחים בכנסת, באזכרה השנתית בבית המחוקקים שלנו לאביכם, ראש הממשלה יצחק רבין זכרו לברכה, תוכל אולי להבחין בי למטה במליאה. כמדי שנה בשנה, בתאריך קשה זה, אני נמצא בקרב הח"כלים, לאמור, חברי-הכנסת לשעבר.
הייתי חבר-כנסת בשנת הירצחו של יצחק רבין. הייתי בין מבקרי מדיניותו, כאיש הליכוד, אבל נדמה לי כי באותה שנה איומה שמרתי על איפוק ועל תרבות ויכוח, כמוני כמו רוב חברי סיעתנו, וזאת אל מול הימין הקיצוני. הרצח הלם בנו כבפטיש. שבוע ימים חבשתי כיפה שחורה לראשי, לאות אבל, אבל לאומי ואישי, וזאת לפליאת חברי-כנסת רבים ובאי המשכן. הללו כנראה עיכלו מהר מדי את האסון הכבד.
אני מקפיד לבוא לכנסת, לפחות בשתי הזדמנויות מדי שנה בשנה. הראשונה - האזכרה לידידי הדגול, השר רחבעם זאבי זכרו לברכה. הוא נרצח מדי טרוריסטים פלשתינים. השניה - האזכרה ליצחק רבין זכרו לברכה, שנרצח בידי טרוריסט יהודי.
זכיתי כאמור להכיר את אביך מקרוב, לא רק בשנת חייו האחרונה, הוא כראש הממשלה, ואני כאיש האופוזיציה הליכודית בכנסת, אלא בעיקר, כששימשתי מנהל לשכת ראש הממשלה שמיר. ראיתי מקרוב את הקירבה ואת היריבות ששררו בין השניים, ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון שלו רבין. הם הצליחו, מתוך אחריות לאומית, לקיים עד גבול מסויים שיתוף-פעולה חשוב בניהול ענייני המדינה וביטחונה, כלומר עד שנת 1990 עם "התרגיל המסריח" ומעבר מפלגת העבודה לאופוזיציה.
זכורני, כמה הצטער אז ראש הממשלה שמיר, כשהשר רבין נגרר אחרי שמעון פרס החוצה, כשם שהצטערנו ב- 1993 כאשר ראש הממשלה רבין נגרר אחרי יוזמת אוסלו של פרס-ביילין.
עוד אחזור לעניינים הפוליטיים, האקטואליים, אך ברצוני לומר לך, יובל, כי אני שותף לחלוטין לכל התבטאויותיך, באשר לרוצח הנתעב, ליחס הסלחני כלפיו בקרב שכבות רחבות באוכלוסיה, התאפשרות "חתונתו" ו"התייחדותו", ואני חולק איתך את הדאגה כי בעתיד הנבל עוד עשוי לצאת לחופשות ולקבל חנינות. אני סבור, כי כל רצח הוא פשע שאין עליו מחילה או כפרה, על אחת כמה וכמה רצח של מנהיג העם.
רוצח כמו יגאל עמיר אסור שיראה עוד אור שמש. באין עונש-מוות אצלנו, מן הראוי שרוצח ראש הממשלה רבין יינמק בתאו עד יומו האחרון. לדאבוני, גם אני רואה סדקים בהתייחסות אליו ואל מעשהו הנפשע, גם אני חושש מפני רצח פוליטי נוסף רק משום שהרוצח הפוטנציאלי עלול לחשוב, לאור מקרה הרוצח עמיר, שהרצח "משתלם".
ברצוני לברך אותך, יובל, לבואך ארצה וכוונתך לשוב ולהתערות באדמת המולדת. אביך המנוח קרא ליורדים "נפולת של נמושות" - טוב על כן שלא תמנה עמן. אני גם מברך אותך על כוונתך להשתלב בעתיד בחיים הפוליטיים-ציבוריים בישראל. לאור הראיון המקיף שהענקת לקראת בואך לאזכרה ביום השנה ה- 11, והצהרותיך הפוליטיות, אני גם מבטיחך, כי בנושאים הפוליטיים אהיה חלוק עליך קוטבית, כשם שהייתי חלוק על אביך הדגול ע"ה.
הרשה לי תחילה לתקן. כך אמרת בידיעות אחרונות ביום ו' שעבר: "שנות השמונים היו מבחינת ישראל העשור האבוד: שיתוק מדיני-פוליטי וקטסטרופה כלכלית".
שנות השמונים הלא הן שנות ממשלות האחדות הלאומית, ממשלות הרוטציה ובעיקר שנותיו של יצחק שמיר בשלטון. מכיוון שאינך נמצא הרבה בארץ, ואתה מתעדכן בין השאר מפיהם של מקורבי אביך וכמובן דרך התקשורת, גם אתה נחשפת כנראה להשמצות המוכרות נגד קודמו של אביך. דרך אגב, ביום ראשון ימלאו ליצחק שמיר 92 שנה, אך הוא מנותק בתודעתו מכל הסובב אותו וחי את עולמו הפנימי הלא-מובן במוסד סיעודי.
הרשה לי להזכיר לך, יובל, כי בין השנים 1990-1992, שנות האופוזיציה של "העבודה" ורבין, שנות שלטון הליכוד לבדו, כמו גם בשנים שקדמו להן, ישראל כרתה וחידשה יחסים עם קרוב ל- 30 מדינות; אש"ף וערפאת הגיעו לשיא השפל במעמדם; ועידת מדריד (בימים אלה מלאו לה 15 שנה) פתחה דף חדש במו"מ לשלום; ישראל עברה בשלום את מלחמת המפרץ; המשק התאושש וצמח ב- 1991-2 לכדי 6 אחוזים ויותר בשנה; מיליון עולים הגיעו מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה, ועוד ועוד. הלזה ייקרא "עשור אבוד"?
יובל, האם כדי לפאר ולרומם את אביך המנוח, מותר לעוות את האמת ההיסטורית ולהכתים את תקופת ראש הממשלה שקדם לו כביזבוז זמן? לא רק אתה חוטא בכך, גם רבים מאישי הציבור ובכירי התקשורת, יריבי הליכוד.
אפשר שלא להסכים עם דרכו של שמיר, כשם שאנו במחנה הלאומי לא הסכמנו עם דרכו של רבין, אבל לטמון את הראש בחול ולא להכיר במעשים הגדולים שחולל הראשון ביצחקים למען עם ישראל ומדינתו, בלי שביקש לכך גמולים יחצ"ניים?
ומן העבר להווה. אתה שואל בראיון: "למה ישראל לא מוכנה לבדוק את ההצעה של אסד?... כבר ראינו בעבר סיטואציות דומות, למשל עם מצרים. החזרנו את השטחים, קיבלנו שלום".
אינני רוצה לחזור להשוואה בין סיני לגולן. ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, בעצמו עשה את ההבדל הנחרץ. הוא, שמסר את כל סיני, יזם את חוק הגולן, והודיע כי אין זה דומה לזה. כאשר אסד הבן מדבר על מו"מ ושלום בעתיד, הוא בעצם מדבר - ומתוך מצוקה - על כך שיקבל לידיו את כל רמת הגולן עד הגרגר האחרון. הוא לא יתפשר. הוא מצפה רק שישראל תישבר, תיחלש ותיאות להתאבד, כלומר למסור לו את רמת הגולן, והוא או יורשיו שוב יוכלו בעתיד לאיים ממרומיה על צפון ישראל ועתיד ישראל. הוא סומך שחוגי השמאל בעם ישראל "יספקו לו את הסחורה".
אז - מו"מ בהחלט כן, אך רק תוך עמידה עיקשת על שלך, בחינה מדוקדקת של כוונות הצד השני ואבטחה ברורה שנקבל שלום תמורת השלום שנציע לו. המו"מ הוא, והוא בלבד, יוליד את ויתורי כל צד לצד השני ואת הפשרות ההדדיות.
מי שמראש משרטט את הפתרון הטריטוריאלי ההזוי, דהיינו הינתקות שלנו מכל הגולן, מבטיח את היחלשות ישראל ואת המתקפה הבאה עליה, ארבעים שנה לאחר ששיחררנו את האזור היפהפה הזה והסרנו את הסכנה שנשקפה, ו- 26 שנה לאחר שהוחל החוק והשיפוט הישראלי על שטח חיוני זה. עד 1967, בשלטון הסורים, הוא היה כל כולו מתחם צבאי מאיים נגד ישראל.
יובל, אם תחזיק בעמדות אלה ותישען עליהן בקריירה הפוליטית שאתה עומד לפתוח בה, תמצא בי ובחברי יריבים פוליטיים קשים. אך בחברה דמוקרטית אלה גם אלה הן עמדות לגיטימיות ואסור שמישהו יקח את החוק לידיו, יסתום פיות ויקטוף חיים. אני מקווה מאוד, שחששך שמא יקרה כאן רצח פוליטי נוסף, כמו האסון לפני 11 שנה, עת נרצח אביך וראש ממשלתי, לא יחזור על עצמו, אבל אינני בטוח.
ובינתיים - ביום קשה זה, יום השנה ה- 11 לרצח יצחק רבין, כולנו בישראל, שמאל וימין שפויים, אנו בלב אחד אתכם, בני המשפחה, חושבים רבות על האיש והמנהיג ששילם בחייו, נזכרים בו בחום, בהערכה ובדאגה, הגם שהרצח לא הביא אותנו לאמץ ולו אחת מעמדותיו ודעותיו.
