בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום בתל אביב על-ידי עורכת הדין אילנה זינגל, דורשת התובעת פיצויים בסך 2,500,000 ש"ח בגין נזקיה הבלתי הפיכים. התובעת טוענת כי הגיעה לבית החולים והתלוננה על כאבי בטן שהיו דומים לכאבים בגינם אושפזה באותו בית חולים שנים מספר לפני כן.
מכתב התביעה עולה, כי התובעת ביקשה שיובא תיקה הרפואי מהאשפוז הקודם, כדי לוודא שזו אותה המחלה שטופלה אז בטיפול שמרני-תרופתי.
חרף בקשותיה החוזרות ונשנות, כך עולה מכתב התביעה, לא הובא התיק הרפואי ממחלקת הרשומות של אותו בית-חולים, ובמקום זאת בחרו הרופאים לבצע בתובעת ניתוח אגרסיבי, שכלל פתיחת בטן וחתכים לכל אורך ורוחב הבטן. הניתוח היה מיותר, כך עולה מכתב התביעה, והטיפול שנדרש כדי לפתור את הבעיה היה צריך להיות תרופתי–שמרני. זאת ועוד: התובעת לא נתנה את הסכמתה לניתוח שבמהלכו הייתה התובעת בסכנת חיים, מורדמת ומונשמת.
בכתב התביעה נטען כי לו היה מובא התיק הרפואי היה הצוות הרפואי מטפל בתובעת בטיפול שנדרש במצבה שהיה תרופתי בלבד. בין כל הנזקים והנכויות שנגרמו לתובעת כתוצאה מהניתוח הכושל והרשלני ישנן צלקות מעוותות ומחרידות, שעיוותו את בטנה של התובעת בצורה איומה.
"עיניים להם ולא ראו"
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר נחום ורבין, מומחה בכירורגיה כללית. את חוות דעתו פתח ורבין במילים: "עיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו", וזאת בהתייחס להתעלמות הנתבעים מבקשותיה החוזרות ונשנות של התובעת כי יחפשו את תיקה הרפואי מן האשפוז הקודם. לדעת ד"ר ורבין, בדיקת סי-טי פשוטה של הבטן הייתה מגלה את הבעיה האמיתית וחוסכת את הניתוח המיותר. ד"ר ורבין ציין כי "חוסר התייחסות זה מדאיג מאוד, ולכן יש ליחס לטיפול הרפואי שננקט "
התרשלות חמורה ואי עמידה בקריטריונים המינימליים הנדרשים מרופא סביר בחדר המיון. החולה המגיע לחדר המיון ומוסר מידע מפורט על מצבו מצפה שהרופא המטפל יתייחס לדבריו וינהג בהתאם. כך לא נעשה".
הפסידה מקום עבודה שהייתה אמורה להתחיל
בכתב התביעה מציינת התובעת את נזקיה. התובעת מציינת כי הייתה אמורה להתחיל מקום עבודה חדש, אשר השכר בו גבוה מן השכר שבמקום עבודתה הקודם, אולם עקב הצורך לשכב בביתה שלושה חודשים בכדי להחלים מנזקי הניתוח המיותר, לא יכלה להתחיל את עבודתה החדשה במועד המיועד, ובכך הפסידה את הזדמנות תעסוקתית חדשה זו, ונסגר הגולל עבורה על אפשרויות שכר וקידום גבוהות יותר. כן מציינת התובעת בכתב התביעה כי גם בעבודתה הנוכחית היא מתקשה לעבוד, עקב הכאבים התמידיים שהם מנת חלקה, בכל תנועה שהיא עושה, כמו גם עקב אי הנוחות אשר נובעת מן הצורך התמידי ללבוש חגורת בטן. לטענת התובעת, דימויה העצמי הדרדר עקב הצלקות, ועימו, יחסיה החברתיים והמשפחתיים.
"לקח את ידה והתנצל על האיחור בבדיקה"
מכתב התביעה עולה כי מרגע שהגיעה התובעת אל חדר המיון עם כאבי בטן עזים, ועד ליום שחרורה חלפו שבועיים אשר בחלקם הייתה מונשמת בטיפול נמרץ, ובחלקם האחר התאוששה במחלקה הכירוגית מניתוח בטן קשה. מכתב התביעה עולה כי רק לקראת תום אותם שבועיים בוצעה לתובעת בדיקת סי-טי בטן שהדגימה את הלבלב, ואישרה ממצא של פנקריאטיטיס בנסיגה (או במילים אחרות: שטיפול תרופתי שמרני היה מספיק, ולא היה כל צורך בהתערבות כירוגית מיותרת כפי שבוצעה בפועל). מכתב התביעה עולה כי לערך באותו זמן תיקה הרפואי הוזמן מן הארכיון, וזאת לאחר הפצרות רבות של התובעת ושל חברתה. "בשלב זה", כך נכתב בסעיף 12 לכתב התביעה, "פנה סגן מנהל המחלקה לתובעת, לקח את ידה והתנצל על שלא הקשיבו לדבריה ועל כך שבוצע בה ניתוח מיותר שכלל פתחלץ בטן".
"התובעת לא נתנה את הסכמתה מדעת לניתוח"
בכתב התביעה נטען כי לתובעת לא נמסר מידע מראש על אודות הניתוח, ועל כן לא ניתן לאמר בנסיבות המקרה כי התקבלה הסמכתה מדעת לניתוח, כמשמעותה בסעיפים 14–13 ל
חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996. בהיעדר קבלת הסכמתה של התובעת, נטען, בוצעה כנגדה
עוולת התקיפה. עוד נטען כי הניתוח התפתח לפרוצדורה רפואית שאיננה מקובלת בעולם הרפואה לגבי טיפול ספנקריאטיטיס, וכן כי בהיעדר יכולת של התובעת לדעת במדויק כיצד אירע הנזק, הרי שנטל הראיה עובר אל שכמי הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו, וזאת מכוח דוקטרינת "הדבר מדבר בעדו" ואשר מכוחה- כאשר מירב הידע באשר לקרות הנזק מצוי אצל הנתבע, מתהפכים נטלי הראיה. עוד נטען בכתב התביעה כי נטל הראיה נופל על שכמי הנתבעים גם מן הטעם ולפיו הרישום הרפואי בתיקה הרפואי של התובעת לוקה בחסר רב, ונעדר פרטים חשובים ומרכזיים, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, אשר קובע חובה מפורשת של מטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומות רפואיות ולשמור את הרשומות הרפואיות בהתאם לכל דין.
טרם הוגש כתב הגנה
מדוברת בית החולים נמסר כי אין ביכולת בית החולים להגיב על אתר לטענות המועלות בכתב התביעה, מכמה טעמים: הן משום שבית החולים מחויב מכוח חוק לחיסין פרטיהם של מטופלים ומנוע מלהגיב, והן משום שבירור טענות בסדר גודל שכזה דורש בירור מעמיק, לרבות חוות דעת של מומחים, וכל ניסיון להגיב על טענות מסוג זה במסגרת 'תגובה לעיתונות' אינו יכול להלום בנסיבות העניין שהן מורכבות יותר. הדוברת ציינה כי במקרים רבים, בתביעות של רשלנות רפואית, התמונה משתנה בבית המשפט לאחר הינתן כתב ההגנה, ולאחר הישמע ההוכחות וחוות הדעת המקצועיות, ואין בכל כתב תביעה באשר הוא, אלא כדי להציג תמונה חלקית של כל סיפור באשר הוא.