מצעד הגאווה שנכפה בכוחנות אופיינית על אזרחיה השלווים של ירושלים נגמר ועבר בשלום. ההתלהמות התקשורתית הטיפוסית, שגררה את כולנו במעין קורס מזורז בדמיון מודרך אל מחוזות ה"מה יכולים לעולל החרדים המתלהמים, האלימים, האנטי-דמוקרטים לנו, הנאורים, הסובלניים, היפים והאמיצים", נאלמה דום, ורק המנקים עוברים באצטדיון האוניברסיטה ואוספים את שאריות ישבני הסיליקון, הבלונים, הדגלים הצבעוניים, בדלי הדדים הפלסטיים ושאר אביזרי האופנה ההומו-לסביים הטיפוסיים.
"בירושלים השמים נמוכים יותר" שר פעם בקולו הזהב זמר ירושלמי, אך לרגע השמיים ברחו לנו מעלה-מעלה, וירושלים מצאה את עצמה מעורטלת מקדושתה, מעורטלת מירושלמיותה. במפגן נדיר של חוסר רגישות, אנטי דמוקרטיות וכוחניות טיפוסית, גילו השמאלנים הרדיקיליים שיש דבר אחד שהם מעריצים יותר מן האלימות האיסלמו-פשיסטית הטיפוסית של בני-בריתם הערבים, והוא: הפרובוקציה הסקסואלית, הפרוורטית, המתלהמת והמוחצנת של הקהילה המוגנת ביותר בארץ, לא במקום ולא בזמן הנכונים.
אזרחי ישראל הסטרייטים מצאו את עצמם נאלמים דום נוכח המפגן הפרו-זוהמתי הזה בעיר הקודש. מכתבים מן הוותיקן ומראשי העדה המוסלמית הושבו ריקם על-ידי אותם אשר רוממות ה"מה יגיד העולם" בגרונם בכל דבר ועניין אחרים.
הלכך ובהתאם לזאת, החלטתי לשים את נפשי בכפי, ולומר לכל אותו גוש הומו-לסבי, טרנסג'נדרי, אנטי דמוקרטי, מוגן, מוחצן, צעקן, שחצן וחסר עקבות מוסריים את הדברים הבאים, המוקדשים לכל השתקנים, ממסדר השתקנים ההטרו סקסואלי, המפחדים לדבר.
הבחירה בירושלים איננה רק עניין גיאוגרפי.
זאת הפעם השנייה שהקהילה ההומו-לסבית בוחרת בירושלים כדי לקיים את מצעד הגאווה הפרובוקטיבי, ולא בכדי. ביום שישי (10.11.06), בתוכנית של חיים זיסוביץ' ברשת ב', תמה המנחה באזני השר אלי ישי מרואינו, על שני דברים: ראשית, מדוע מצאו לעצמם כל אותם דתיים סמך בחכמי הדתות האחרות לפתע פתאום, דווקא בעניין זה, ושנית, מדוע לא לאפשר למצעד ה"שקט והלא פרובוקטיבי", כלשונו הזהב של המנחה, לעבור בשלום. תמיהותיו של המנחה הושלמו בעוד הערה 'מחכימה' מצידו: 'אז מה?, האלימות משתלמת...', הוא אמר, כספק מעיר ספק נוזף בילדי הגן הסוררים.
באשר לתמיהה הראשונה, הרי ששאלה כזו רק מבליטה את הריאליות שבגישת היהודים המסורתיים והדתיים לחכמי אומות העולם. בעוד אנשי השמאל, מסתמכים בעיקר על אומות העולם, ופועלים את מרבית פעולותיהם בהנחיה, בעידוד ובמימון גורמים בינלאומיים, תוך שהם מנסים במאמצים בלתי נלאים להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים ע"י מה שהם מכנים "נורמליזציה של העם היהודי", אנשי המחנה הלאומי, הציוני והדתי/חרדי האנטי ציוני, אינם פועלים באופן אוטומטי ברוח זו. כך יוצא, שאמנם ההסכמות בין הציבור הדתי למנהיגי וחכמי אומות העולם הן נדירות, אך כאשר מתגלות הסכמות קונצנזואליות מעין אלה, הן אכן אותנטיות ומשקפות תמימות דעים אמיתית ואותנטית בעניין שעל-הפרק, להבדיל מן ה"הסכמות" המלאכותיות של השמאל הרדיקלי, המבטאות משאלת לב של גורמים בארץ המבקשים להשתחרר מגיבנת יהדותם על-ידי חבירה טיפוסית לאנטישמים ולאנטי ציוניים בעולם ואימוץ מודע של עולם הערכים האנטי יהודי שלהם.
התמיהה השנייה של זיסוביץ', מדוע לא לאפשר את קיום המצעד ה"שקט והלא פרובוקטיבי", מסגירה את אי הבנתו בהלכות הקהילה הטראנסג'נדרית ההומו-לסבית בארץ ובעולם. "לא פרובוקטיבי" ו"מצעד הגאווה", הם שני מושגים סותרים. מדובר באוקסימורון ברור, שרק אדם שנתעוור מן השיח הפוליטיקלי קורקט בארץ לא מסוגל לראותו. הרי המצעד נועד לתת ביטוי גאה ומוחצן לכל אותם אלמנטים מיניים מובהקים, שהם עיקר גאוות הצועדים. לכן, בכל המצעדים הללו, ניתן למצוא סקרנים רבים המגיעים כדי לראות בכל אותה חגיגה בככית, ובכל אותה השתפכות מוחצנת ודיוניסית ברחובה של עיר. הצועדים הולכים חצי עירומים, כשאברי נשים מפלסטיק דבוקים לגופם, משאיות פתוחות של מחוללים המתגפפים בעירום חלקי ולעיתים מלא לקול המוזיקה הרועשת. תלבושות הנשים על גופם של גברים שריריים, מלכות הדראג, בחסות דגלי הקשת ההומו-לסביים ועוד, כל אלו לא מלמדים על "שקט והעדר פרובוקציה".
לירושלים יש אופי. האנשים שבאו לגור בירושלים לא בחרו רק בחירה גיאוגרפית. הם החליטו החלטה ערכית. הם חיים בעיר שהיא הרבה יותר ממקום. הם חיים בעיר עם נשמה, עם מסורת, עם מורשת מקודשת ועם אופי שמרני יותר ואף דתי יותר. הרי אם המצעד היה מתקיים בתל אביב לא הייתה נשמעת מחאה כלשהי. ה"ליברלים" המתחסדים למיניהם, מדברים גבוהה גבוהה בשם "שלטון החוק", "זכויות הפרט", ובשם הצורך ש"לא להיכנע לאלימות", אבל אם אכן אלו הם הערכים שבשמם הם צועדים, שעליהם הם מוכנים להילחם נגד הכוחות ה"קלריקאליים", ה"אנטי דמוקרטיים", ה"חשוכים" וה"קיצוניים", אז מדוע שלא יעבירו את המצעד הבא לאום אל פאחם. הרי בקרב המגזר הערבי ישנם הרבה הומואים ולסביות מודחקים, שאינם מוצאים בדל לגיטימציה נאורה מ"כוחות מחנה השלום" האיסלמו-פשיסטיים של בשארה, צרצור וטיבי. מדוע שלא יבחנו את גבולות חופש הביטוי בוותיקן, ויעתיקו את מצעד הגאווה הבינלאומי לחצרו של הכס הקדוש? פשוט משום שלכל עיר יש אופי.
אכן נכון, מבחינה חוקית, כפי שקבע היועץ המשפטי, יש להם את הזכות לצעוד בירושלים, בדיוק כשם שלי יש את הזכות לעלות להר הבית - המקום הקדוש ביותר ליהודים - אבל אני לא עולה להר הבית, בגלל האלימות האיסלמו-פשיסטית המופנית נגדי בשל השתייכותי הגזעית והדתית, וההומואים והלסביות לא יצעדו בוותיקן או באום אל פאחם משום אופיין הדתי והמסורתי של הערים הללו, והוא הדין אשר היה צריך לנהוג בירושלים. הדמוקרטיה אשר נפלטת מפיהם של הצועדים אכן זקוקה להגנה, מפני מיעוט כוחני הנתמך על-ידי תקשורת עוינת ואנטי דמוקרטית ועל-ידי מערכת משפטית המעדיפה את ההגנה על האינטרס הצר של קבוצות פרובוקטיביות שוליות על פני ההגנה של הציבור הירושלמי הרחב אשר ברובו - דתיים, חרדים, מסורתיים וחילוניים - התנגד למצעד.
ה"אלימות" של החרדים משתלמת
באשר לטענה של זיסוביץ', על "האלימות המשתלמת" של החרדים – על אודותיה בעיקר שמענו, אך רק מעט ממנה ראינו – נענה למר זיסוביץ' את התשובה הבאה: צה"ל ברח מלבנון תוך שהוא נוטש את בני-בריתנו הצד"לניקים לחרב ולביזה, בגלל אלימות החיזבאללה ובגלל הקמפיין האגרסיבי של ארבע אימהות וגורמים אנטי ציוניים כמו מרצ ואחרים; צה"ל ברח מעזה ומצפון השומרון בגלל שהפלשתינים העתיקו את דגם האלימות של החיזבאללה ויישמו אותו בהצלחה רבה בגדה וברצועה; צה"ל גירש למעלה מעשרת אלפים יהודים, בנחישות וללא רגישות, תוך שהוא נענה לסטנדרטים הגזעניים והאלימים של העולם ושל רשות הטרור הפלשתינית, והקים מרחב גזעני מוסלמי "נקי מיהודים", כתוצאה מכניעת ישראל לתכתיבים אלימים; הפינוי של מתי מעט בעמונה כמעט שנכשל, או על כל פנים עבר בלא הצלחה יתרה, בגלל שבעמונה, בניגוד לעזה ולצפון השומרון, הופעלה התנגדות אזרחית; צה"ל והמשטרה מונעים מיהודים לעלות להר הבית בגלל החשש מפני האלימות הערבית הטיפוסית;
רה"מ ושריו מחפשים כל דרך לרצות את אבו מאזן ואת אבו טיר במחוות על חשבון האינטרסים הקיומיים של ישראל, בגלל שהם נכנעים לאלימות; מאותה סיבה ממש, נציגי ישראל בארץ ובעולם זוחלים לראשי המשטר הפשיסטי בדמשק, בתקווה למצוא דרך ל"שלום" תמורת הגולן, משום שהמלחמה האחרונה בלבנון העלתה את המורל של הגורמים הדיקטטוריים הפרו טרוריסטיים באיזור, שוב האלימות השתלמה. השמאל לימד אותנו שעם האלימות משלימים; עם האלימות מנהלים משא-ומתן; לא מפעילים אלימות כנגד אלימות וכוח כנגד כוח; מעניין שדווקא כעת, סביב מצעד התאווה השמאל גילה, ש"אסור להיכנע לאלימות של החרדים".
פרח מוגן: האלימות של הקהילה ההומו לסבית משתלמת
אם באלימות עסקינן, אז מדוע שלא נעיין לרגע בדפוסי ההתנהגות הנלוזים והממוסדים של הקהילה ההומו-לסבית. לפני מותו השמיע הזמר מאיר אריאל ז"ל כמה וכמה טענות ודברי ביקורת כנגד הקהילה ההומולסבית. חברי הקהילה, אנשים חשוכים הסבורים שהם מעל לביקורת, חשבו שאסור לתת לדברים לעבור בשקט. מרגע האמירה מאיר אריאל ז"ל גילה כי הוא הרס לעצמו קריירה נאה כזמר המתפרנס בעיקר מהופעות. כמעט כל הופעה מהופעותיו האחרונות התפוצצה והופרעה על-ידי גורמים רדיקליים בקהילה ההומו-לסבית, אשר טרחו ובאו לכל פינה בארץ אחרי הזמר הנודד במטרה להפריע לו לשיר. מעריצים וחובבי זמר, אשר קנו כרטיסים במיטב כספם לא זכו לקבל תמורה, משום שמאיר אריאל לא יכל להופיע. מאיר אריאל גילה, בדרך הקשה יש לומר, כי בארץ ישראל אדם יכול לומר את אשר על ליבו כמעט כנגד כל מגזר או כל אדם. הוא יכול לבקר בשצף קצף את המתנחלים, להשתלח ברדיו ובטלוויזיה כנגד החרדים, לצאת כנגד השמאלנים באתרים בהם עוד יש קצת חופש ביטוי, אך בשום פנים ואופן אין הוא יכול לצאת בביקורת גלויה כנגד הקהילה ההומו-לסבית המוגנת.
מאיר אריאל הפסיק להופיע עד יומו האחרון. מעניין כיצד היו ברוני חופש השיסוי ברדיו ובטלוויזיה מדווחים על התקריות האלימות הללו אם היו מתנהלות על-ידי גורמים אחרים, נניח מתנחלים: "מתנחלים אלימים פרצו במחאה אלימה וטיפוסית את שערי אולם... וגרמו להפסקת ההופעה של הזמר מאיר אריאל... עוד דוגמה לאיום הימין הקיצוני המתלהם כנגד חופש הביטוי והיצירה וכנגד הדמוקרטיה...", אבל אפשר להירגע. לא מתנחלים עשו זאת, כי אם הומואים ולסביות, ולהם הרי מותר. האלימות השתלמה שוב.
במקרה השני התבטא הזמר אריאל זילבר, כנגד ההומואים והלסביות והוא גילה כמה בודדים יכולים להיות שיריו ומיותמים מאוזן, אם העורכים המוזיקליים 'הנאורים' שלנו מחליטים להחרים אותך. כמה ימי חרם וגינויים ממוסדים כנגד הזמר הסורר שהעז לגנות את הבלתי ניתנים לגינוי, והוא כבר עלה לשידור והתנצל. זילבר אגב מצא לעצמו קהל חדש, כך שהוא תלוי הרבה פחות בתקשורת האנינה שלנו המגנה כל אלימות באשר היא, ובלבד שלא תהא זו אלימות הנכללת במסגרת 'המאבק הלגיטימי של הפלשתינים בכיבוש', או במסגרת 'ההתקוממות ההומו-לסבית הגאה', מה שהופך את הקהילה ההומו-לסבית לפרח מוגן. לא ניתן בישראל של היום לפטר הומוסקסואל מעבודתו, מבלי שהמפטר יואשם באחת ברדיפת הומואים טיפוסית. לא ניתן למצוא בשנים האחרונות פסיקה אחת של בג"צ נגד הקהילה ההומו לסבית. לא ניתן למצוא בתקשורת הממלכתית, הממומנת ע"י רוב מוחלט של סטרייטים, ביטוי ראוי לעמדות של סטרייט גאה, שהחליט לצאת מן הארון ולהכריז כי הוא רואה בהתערטלות הפומבית של הצועדים במצעד הגאווה לא יותר מאשר גסות רוח פרוורטית הראויה לכל גינוי.
רדוקציה גרוטסקית של תכונותיו המגוונות של האדם
לצורך הכנת רשימה זו, בלעתי כמה גלולות נגד בחילה והעזתי לחשוף את עצמי לפרסומים שונים של בני הקהילה ההומו-לסבית הישראלית. בכל האתרים והעיתונים, דברי הספרות והשירה, האמנות הפלסטית וביטויי היצירה, כחוט השני, עובר מרכיב אחד יחיד ומיוחד, ובעיקר בודד. המיניות. המיניות המוחצנת, המיניות הגאה המוצאת את ביטוייה המוחצנים והפרוורטיים בשלל אופנים, הייתה למרכיב המרכזי של הזהות האנושית של חברי הקהילה ההומו-לסבית והטרנס ג'נדרית בישראל ובעולם כולו. העיסוק האובססיבי במיניות בספרות המיגדרית, גרם לצמצום קיצוני ולקיצוץ משמעותי בתכונות המגדירות של בן האנוש.
יש כאן ממש חילול צלם אנוש על-ידי קהילה שלימה אשר הפכה את העדפתם המינים לדגל חברתי, לתוכן תרבותי, לצורך פיזי, לתכלית חייהם ולתוכן הזהותי העמוק המגדיר אותם. אבל, חברים יקרים, האדם הוא הרבה יותר מאשר עוד יצור מיני. הוא גם יצור חושב, הוא גם יצור חולם, הוא גם יצור מרגיש, בקיצור הוא יצור מורכב בעל מאפיינים מגדירים מגוונים. הקהילה ההומו-לסבית, בכל חומר ההסברה שלה, הפכה את כל ביטוייו הנשגבים של הייצור האנושי לכלים המבטאים דבר אחד בלבד: מין, מין ועוד מין בכל - בלבוש, בדיבור, באיפור הנשי לגברים, בלבוש הגברי לנשים, באברי הגוף המיניים המלאכותיים, בספרות, בשירה, באתרי האינטרנט בכל. אין בו באדם לדעת כהני הדת הגרוטסקית הזאת אלא דבר אחד, והוא היותו יצור מיני, החי למען הביטוי הבלתי מרוסן של המיניות שלו בכל מקום בשם החרות, האהבה, הדמוקרטיה והחופש.
האמנם תורשה גנטית?
משיחות שהיו לי עם בני הקהילה ההומו לסבית הבנתי, כי רובם ככולם מסתובבים כשעל פיהם שגורה טענה, הנתמכת לכאורה ב"מחקר מדעי,, לפיה הנטייה המינית שלהם היא עניין גנטי. מורשת אבות ואמהות מולדת, שאין הם יכולים להתכחש לה או להתמודד אתה, ועל כן מן הראוי להכיר בה ולתת לה את הלגיטימציה הנאורה המתחייבת הן מעצם העניין והן מרוח הזמן.
אמנם עדיין לא נתקלתי במאמר ה"מחקרי" עליו נסמכים כולם, ואולם, מבלי לראותו, אעז כאן לחלל את קודשי המדע המגדרי בשתי נקודות תורפה. ראשית, קביעה תורשתית מעין זו, באשר לעניינים שבבחירה ובהרגל, היא מסוכנת מאוד מבחינה מוסרית, שכן מחר יטענו כל הרוצחים והגנבים כי בידיהם מחקר המוכיח כי האחראי לכל פשעיהם הוא גן סורר, ולפיכך הטיפול בהם צריך להיות תרופתי ולא משפטי. הדבר יפקיע את תוקפם המוסרי של מוסדות המשפט שלנו, משום שבמציאות דטרמניסטית מעין זו, בה גנים סוררים אחראיים לכל מעשי האדם, אי אפשר לשפוט איש על מעשיו. שנית, הקביעה הפסאודו-מדעית הזאת איננה עומדת במבחן המציאות. הרי כל מי שקרא אי פעם בכתבי אפלטון יכול להתרשם בנקל כי המיניות הנורמטיבית והמקובלת בעת ההיא הייתה דווקא מיניות מן הסוג החביב על בני הקהילה ההומו-לסבית. נשים מתוארות בכתבי הפילוסופים היווניים הקלאסיים כ"מכשיר הולדה" וכאומנות ומטפלות, אך כלל לא כיצורים מיניים.
היוונים העתיקים עגבו בעיקר על נערים (פדופיליה) ועל גברים (הומו-סקסואליות) וזאת תוך שגילו בהם את ביטויי "האידיאה של היופי" אשר דבר לא היה לה עם נשים לדעתם. לפי "המחקר המדעי" של בני הקהילה ההומו-לסבית בהווה, לא ניתן להסביר את המציאות המינית שרווחה ביוון העתיקה, אלא אם נניח שכל בני החברה היוונית לקו בגן התורשתי העלום עליו הם מדברים. ואם אכן נכונים הדברים, הרי שצאצאי היוונים ההם ביוון של היום הינם הומוסקסואלים, טראנסג'נדרים ולסביות בעלי נטיות גנטיות מודחקות.
הדברים לא נראים סבירים בלשון המעטה, ולכן כל שנותר לנו הוא לא יותר מאשר שאריות מצעד תאווה מוחצן, פרובוקטיבי ומתלהם, שלא התרחש לא בזמנו ולא במקומו, ולצדו מחאה הטרוסקסואלית מודחקת, אילמת ומבוישת המחפשת ביטוי באתרי האינטרנט לאור החשכה התקשורתית הפונדמנטליסטית האופיינית.
