לצד זכיותיה העצומות של הציונות הדתית, אשר מראשית שיבת ציון לא חדלה לפעול למען זכותנו ההיסטורית הלאומית על אדמה זו, למען ההגנה על המדינה, למען פיתוח המחקר וההשכלה, למען ההתיישבות בכל חלקי הארץ - מתייצב חידלון נורא הנעוץ בה כבר מראשית התארגנות ה"מזרחי" בקונגרס הציוני, חידלון במאבק למען נשמת-אפה של היהדות: השמירה על התורה והמצוות, הדאגה לאופי היהודי של הפרט ושל הכלל. הראי"ה קוק זצ"ל התריע כבר בזמנו על פגם שורשי זה, והשתדל להזכיר ל"המזרחי" את תפקידו:
"'המזרחי' מוכרח להיות בציונות מה שישראל בעמים, כוח של תסיסה תמידית, כוח שלא יחדל עבודתו". תפקיד זה של מורה הדרך נעלם מזמן ברוב הציבור הציוני-דתי. הציבור מסוגל למסור את נפשו כדי להציל נפש אחת מישראל מפגיעת מחבל, ואינו מסוגל כמעט לנקוף אצבע כדי להציל מהפגיעות הבלתי פוסקות של תרבות נכר המקעקעת את כל יסודות הטוהר הישראלי, האמונה, המשפחה, הלאום, התורה ועוד. חלק אחד שוקע בבורגנות בערים הגדולות, וחלקו השני בחר לו דרך ההתנחלות, רבים מהם אומנם במסירות נפש, אבל מוצא את עצמו מנותק מהעם, וכבר שילם מחיר כבד מנשוא, עקירה מביתו ומעולמו בצו של עריץ אכזרי חסר כל אנושיות וכל שכן כל יהדות. לכל זה מקור אחד בלבד: נטישת המשימה, שהייתה אמורה להיות המשימה העיקרית, השבת כל הבנים לא רק לארץ ישראל, אלא לחיק אמותם, לאמונה, לתורה, למצוות, לחיים טהורים שהיו נחלת אבותיהם. שום משימה לאומית שממלאים, אפילו במסירות נפש עילאית, לא תוכל לבוא במקום העיקר, במקום מילוי הנשמה בחיי ישראל באמת, בדבקות בה'. אם המציל "נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" נכון לגבי גופו של אדם מישראל, על אחת כמה וכמה לגבי נשמתו של יהודי אחד. צעירינו מוכנים לעמוד במסירות נפש עילאית מול אש החיזבאללה כדי להציל יהודים שחלקם מתוך בורות או מתוך חינוך קלוקל ירמסו אחר כך כל ערכי ישראל, ואינו מוכן לעמוד מול שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות, שבשם תרבות לא לנו הורסים מפעלם של חז"ל בתלמוד ובמדרשים, פוגעים בכל הקדוש לנו, בגדולי האומה מהאבות ועד אחרוני רבותינו ומפעליהם, באוניברסיטאות, בעיתונות, בפוליטיקה ובספרות, ושואפים לעשות אותנו תלמידים קטנים של כל תרבות נוכרית המלובשת עברית.
דור שלם מהציבור הציוני דתי נטש את הערים הגדולות והסתגר בגטאות רוחניים או בורגניים. עתה, הגיע הזמן שיבין מדוע אין השפעה לקריאות הגדולות שהוא נושא בגאון. הגיעה העת לשוב למרכזי ערי ישראל, אזורים בכוחות רעננים שהוא בנה ופיתח, ולהאיר באור חדש את נתיבות דור שלם הזועק ומשווע לאורה של תורה, של אמונה, של ערכים יהודיים, עתה הוא בשל דיו ומבין שתקוותו באלוהי ישראל ובדברו.
מי שאינו מזהה רעבון וצימאון לדבר ה', אינו מבין דבר במתרחש. בכל מקום מילה טובה של תורה, של עידוד, של חיזוק רוחני, של תקווה - מחזקת נשברים ומשיבה אורה ושמחה לכל נשבר ונדכא, לכל מיואש ולכל דואג. די לאהבת ישראל ערטילאית, חומר לדרשות וללימוד בבתי-מדרש ללא ביטוי מעשי בחברה. אנו זקוקים לאהבה אמיתיות פנימית ויהודית המתבטאת בדאגה לנשמות, לנשמתו, לעתידו הרוחני של העם היושב בציון ובכל מקום בעולם, אהבה שאינה אהבה לאומית כבכל עם, אלא אהבה הנגזרת מהבנת ערך עם ה' וערך תפקידו בעולם.
בימים אלה, עלינו להזכיר "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך", גם בשעה שאנו מחזיקים ברמחים ובטנקים - הקב"ה הוא חרב גאוותנו!