נשיאת בית המשפט העליון פוסעת בדיוק בנתיב אותו כבש הנשיא הקודם אהרן ברק. טרם התאוששנו מקריאתה לייסד הנהלה עצמאית למערכת המשפט (הכפופה כמובן לנשיא בית המשפט העליון) וכבר אנו שומעים על תוכניתה להפוך את בית המשפט העליון למוסד האמור לדון בעניינים עקרוניים בלבד.
יש לגלות לקורא, שאינו בקיא בהיסטוריה הארוכה של הדיון ברפורמה בבתי המשפט, כי הדברים אינם חדשים כלל. כבר בספרו "שיקול דעת שיפוטי" שפורסם לפני 20 שנה, קרא השופט ברק להפוך את בית המשפט העליון למוסד שאליו ניתן לפנות רק ברשות ושנועד לעסוק בעניינים עקרוניים ולהורות הלכה כללית.
למרות ההתנגדות לתפיסה זו הוקמה ועדה מיוחדת ("בלתי תלויה") בראשות שופט בית המשפט העליון וזו אימצה בדיוק את אותה התפיסה. במסקנות הוועדה לא היתה הפתעה שכן היא שיקפה את הלך הרוח בבית המשפט העליון. ידוע בוודאות כי שופטים רבים בערכאות הנמוכות שללו בחריפות רבה את הרפורמה המוצעת - אך חששו להתבטא נגדה בגלוי. אין אף שופט במערכת המשפט שיעז להתייצב ולהביע דעה נוגדת לזו של נשיא בית המשפט העליון בו תלויים עתידו וקידומו.
חלק מהרפורמה התבצע. סמכות בית משפט השלום עלתה בשיעור ניכר ומופרז וכיום סמכותו בתחום האזרחי מקיפה תביעות עד לסדר גודל של 2.5 מיליון ש"ח. לרובו המכריע של הציבור מדובר בסכום נכבד למדי ורובן של התביעות האזרחיות אינן מתקרבות לשווי זה והערעורים על "תביעות קטנות" אלו נשמעים בבתי המשפט המחוזיים.
למרבה הצער,מספר לנו המשפטן ד"ר זאב סגל ברשימתו מיום 27.11.06 כי שופטי בית המשפט העליון הנקראים לדון בערעורים "חשים עצמם לא אחת דנים "בתביעות קטנות". הציבור הרחב, שלא כד"ר סגל, דווקא חש שהתביעות הקטנות הללו יקרות ללבו. אדם שנפגע מרשלנות רפואית אינו חש כל הקלה לראות שעניינו מגיע לשופט שלום חסר כל הכשרה מיוחדת והתמצאות בתחום זה.
כמובן, בעבר הובטח לנו כי שופטי השלום יהיו למומחים איש בתחומו, אך הבטחה זו התגלתה כעוד הבטחת סרק שלא ניתן לקיימה. הרפורמה לא יושמה במלואה עקב התנגדות גורמים רבים ובין היתר של גורמים אקדמיים וציבוריים שאינם צד מעוניין. ברור כי לשכת עורכי הדין חייבת להתגייס בכל כוחה למאבקים נוספים על-מנת לסכל את המהלך המסוכן ולגייס תמיכה ציבורית רחבה להתנגדות.
צעד ראשון במאבק חייב להיות עיון אמיתי בנתונים הסטטיסטיים האמיתיים. מי שיעיין בנתונים ברצינות ילמד כי למרות מחסור בשופטים בבית המשפט העליון בשנים האחרונות לא חל גידול במלאי התיקים הפתוחים ומינוי ארבעה שופטים נוספים כמתחייב מהתקן יפתור את בעיית המלאי שאינה חמורה כלל.
שופטים ועורכי דין העוסקים בפרקטיקה המשפטית, להבדיל מאנשי האקדמיה, יודעים עד כמה חיונית במערכת המשפט בארץ הדרכה שוטפת של מערכת המשפט בכל סוגיות המשפט. אם אתייחס לדוגמא לתחום עיסוקי, דיני הנזיקין, אוכל להצביע על שורת בעיות בלתי פתורות שעוררה הלכת "השנים האבודות". רק העובדה שבית המשפט העליון נדרש תכופות לסוגיות אלו היא המאפשרת מתן הנחיה מתאימה למערכת המשפט.
אומר יותר מכך - רק התיקים "הקטנים" והשגרתיים הם המספקים למערכת את הבנת הרוחב החיונית כל כך להכרעה נכונה ומאוזנת. כל דיון בסוגייה עקרונית המנותק מחיי היום יום של המשפט, אולי מעניין את אנשי האקדמיה אך אין לו ערך רב בחיי המעשה. אדגיש כי איני מזלזל כלל באנשי האקדמיה להם יכולה להיות תרומה ייחודית ובמיוחד, לדעתי, בתחום המשפט האזרחי.
ניתן להבין כי שופטי העליון מעוניינים להיפנות לעיסוק בסוגיות עקרוניות ובכך יתאפשר להם לפוש מעט ולהוות גורם משפיע ומכריע בניהול חיי המדינה. אין ספק שניתן להבין ללבם. מי מאיתנו עורכי הדין אינו מעוניין לעסוק רק בתיקים מעניינים וגדולים?
יש לומר בגלוי כי הרפורמה המוצעת פוסעת יד ביד עם האקטיביזם השיפוטי והרצון האנושי שלא לעסוק בזוטות. הבעיה הינה שאם תאומץ רפורמה זו יתנתקו שופטי בית המשפט העליון בתוך שנים מעטות מחיי היום יום של המשפט והניכור בינם לבין מערכת המשפט יגדל ויתעצם. באופן פרדוכסלי אנו נגלה כי מערכת המשפט תכבד פחות את הלכות בית המשפט העליון, שכן שופטיה יבינו שאין עליהם פיקוח ממשי ויראו בהלכות העליון משהו ששופטים מנותקים קבעו.
מאידך יש להבהיר לחברי הכנסת ולשרים האמורים שעליהם לתמוך ברפורמה כי אם הם סבורים כיום שבית המשפט העליון הינו אקטיביסטי מדי, הרי שהם לא ראו עדיין דבר. בית משפט עליון משוחרר מטרדות היום יום של מערכת המשפט יתפנה לעסוק בנושאים עקרוניים, מנהלים וחוקתיים במרץ רב ויהפוך הלכה למעשה לרשות העליונה במדינה. אולי יש מי שמייחלים להתפתחות זו - אני מתנגד לה בתוקף.
כאן יש לחזור ולהדגיש שישראל אינה ארצות הברית, מערכת המשפט שלה שונה לחלוטין ונועדה לשרת רק 6-7 מיליון תושבים, לעומת מערכת המשפט בארצות הברית שנועדה לשרת 300 מיליון תושבים ולענות על בעיות רבות הנובעות מהבדלים בין שיטות המשפט במדינות השונות ובינן לממשל הפדראלי. האנלוגיה לשיטה האמריקנית הינה אבסורדית והחמור מכל הוא שמשפטנים כמו ד"ר זאב סגל יודעים שההשוואה אבסורדית ואף על-פי כן הם לא נמנעים מעריכת אנלוגיה מוטעית.
נראה שאין מנוס אלא להתגייס למאבק מחודש נגד מגמותיה ושאיפותיה של נשיאת בית המשפט העליון. אין במאבק זה כל יסוד אישי. אני משוכנע באמת ובתמים כי הרפורמות שהוצעו בעבר על-ידי ברק ומקודמות בעוצמה רבה על-ידי הנשיאה ביניש הן רעות ומכשילות ויש להיאבק נגדן בנחרצות.
לבסוף אציין,כי בניגוד לתפיסת נשיאת בית המשפט העליון, איני סבור כי חסרים עשרות שופטים במערכת. הבעיה היא שקיימים בה שופטים רבים שנשחקו ושלמרות מעלותיהם הרבות מספור אין הם מסוגלים לעמוד בקצב העבודה הנדרש. רפורמה אמיתית במערכת המשפט היא רפורמה שתאפשר הוצאה לגימלה של שופטים שאינם מתאימים, שכן שופטים אלו מטילים עומס רב מדי על האחרים, והחלפת השופטים הפורשים בשופטים מתאימים יותר תשפר מאוד את תפקוד מערכת המשפט.
