הציטוט הבא נלקח מנאום ההשבעה הראשון של נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, הנחשב כאחד מגדולי הנשיאים ומי שמנע בכוח מנהיגותו את פילוגה של ארצות הברית לשתי אומות נפרדות ועוינות.
"איני שוכח את העמדה הנקוטה בקרב מקצתנו שלפיה בסוגיות החוקתיות חייב להכריע בית המשפט העליון. כן אינני מכחיש שהחלטות מעין אלו מן ההכרח שיחייבו את הצדדים הנוגעים בדבר ובדבר עצמו, ומצד כל שאר מוסדות השלטון הן ראויות לכבוד ולהתייחסות בכל מקרה אחר. אומנם ייתכן שהחלטות כאלו יהיו שגויות לגבי מקרה נתון, אך מאחר שהן מוגבלות למקרה מסוים, מאחר שעדיין אפשר שיידחו ולעולם לא יהיו תקדים למקרים אחרים, נקל לסבול את השפעותיהן הרעות מאשר לסבול את רעותיה של שיטה אחרת.
בה בעת חייב האזרח גלוי הלב להודות שאם מדיניות הממשל בשאלות חיוניות הנוגעות בעם כולו צריכה להיות מוכרעת ללא עוררין על-ידי החלטות בית המשפט העליון,ברגע שהחלטות אלו מתקבלות –בהתדיינות רגילה בין צדדים בתביעות אישיות - יחדל העם להיות אדוני עצמו,שכן בכך, במידת מה, העביר העם את השילטון במו ידיו לידי אותו בית משפט מכובד..." [4.3.1861 ]
הנשיא לינקולן לא העלה בדעתו קיומן של עתירות ציבוריות שבהן המודל של סכסוך בין "צדדים הנוגעים בדבר" הוא פיקטיבי. הוא גם לא חזה בית משפט עליון שתפקידו העיקרי הנו עיסוק בעיצוב נורמות כלליות ולא הכרעה בסכסוכים בין צדדים קונקרטיים. אף על-פי כן דבריו שנאמרו לפני כמעט 150 שנה יכלו להיאמר גם כיום במדינת ישראל. השאלה בידי מי נתון למעשה הכוח להכריע בשאלות חוקתיות יסודיות, בידי העם ונציגי הנבחרים, או בידי בית המשפט העליון, ששופטיו ממונים שאינם מתמודדים בבחירות, עדיין תלויה ועומדת וההכרעה בה טרם נפלה.
כחלק ממאבק הכוח בין בית המשפט העליון לממשלה אנו עדים לתהליך מתמשך והרסני של שלילת הלגיטימיות משלטון שנבחר בצורה דמוקרטית. העיקרון שנבחרי ציבור ממלאים תפקיד מפני שהעם בחר בהם ויש להותיר את שאלת בחירתם, או הדחתם, בידי העם בבחירות,נחשב בעיני הממונים מטעם עצמם על שלום הציבור כרעיון נפסד. הנהירה אל בית המשפט העליון, כמקור סמכות חלופי לצורך הכרעה בשאלות בעלות משמעות חברתית, פוליטית או חוקתית חשובה, הפכה לשגרה. בית המשפט העליון נענה ברצון לפונים אליו והסיר מעליו מגבלות של זכות עמידה ושפיטות.
מה שמצער יותר הוא ששופטי בית המשפט העליון, בעבר ובהווה, ממשיכים לבזות, באופן אדיב אך שלא ניתן לטעות במשמעותו, בפסקי דין ובהזדמנויות אחרות, את השלטון הנבחר ובכך הם מהווים גורם פעיל במערכה נגד המערכת הדמוקרטית. מערכה זו בה מונפים דגלי טוהר המידות והמנהל התקין מצליחה לבזות את ההליך הדמוקרטי, להפחית את משקלם המוסרי של הנבחרים ולגרוע מסמכותם החוקית. תוצאה זו תגביר בהכרח את כוחו וסמכותו של בית המשפט העליון וזו בעצם המטרה האמיתית.
איני מתעלם מהעובדה שחלק משופטי בית המשפט העליון מסתייגים ממגמה זו וסבורים שעליהם למלא את תפקידם כפוסקים בסכסוכים קונקרטיים, מבלי להשיג את גבולן וסמכותן של הרשות המחוקקת והמבצעת. שופטים אלו משקלם במוסד פחת ואין הם מהווים את עמדת הרוב. רק בדוחק נמנע לאחרונה בית המשפט העליון להורות לממשלה למנות ועדת חקירה ממלכתית, שזהות החברים בה ייקבע על-ידי נשיאת בית המשפט העליון ואשר תוכל להורות לממשלה שנבחרה על-ידי העם בבחירות חופשיות להתפטר. מי שאינו מבין את חומרת הדברים שהתרחשו חייב לקבל כמה שעורים בסיסיים במהותה של דמוקרטיה.
אנו רואים כיצד בית המשפט העליון פועל נמרצות להפיכתה של הרשות השופטת לרשות נבדלת ועצמאית לחלוטין מבחינה ארגונית ומנהלית. כך גם מקודמת "רפורמה" שתאפשר למוסד להתמקד אך ורק בשאלות עקרוניות, דהיינו, שאלות של קביעת נורמות חוקתיות ומשפטיות כלליות ופיקוח ושליטה על החלטות הרשות המחוקקת והמבצעת.שינויים ארגוניים אלו מטרתם אינה ייעול מערכת המשפט, אלא הפיכת בית המשפט העליון לרשות השלטונית הבכירה.
המאבק נגד האקטיביזם השיפוטי הוא לא פחות מאשר מאבק להצלתו של המשטר הדמוקרטי. מדובר במאבק על העיקרון שהכרעות בנושאים חוקתיים ובקביעת נורמות בסיסיות וכך גם החלטות ביצועיות חייבות להתקבל על-ידי הרשות המחוקקת והמבצעת הנבחרות והעומדות למשפט העם. בכל ארבע שנים, או פחות.
"מדוע לא ניתן אמון סבלני בצדקתו הסופית של העם? האם יש בעולם תקווה טובה מזו או שווה לה?", כך שאל הנשיא לינקולן בנאום השבעתו הראשון. למרות פגמיה וחסרונותיה המרובים של השיטה הדמוקרטית, למרות אי היעילות, השחיתות, והפשרות שהן חלק בלתי נפרד ממנה, יש להתייצב ולתמוך בה. אין ספק מדובר בשיטה בעלת חסרונות למכביר, אך ניסיון דורות הוכיח שאין טובה ממנה.