בספרו האוטוביוגרפי של חיים כהן מצר מי שהיה יועץ-משפטי לממשלה, שר-משפטים (תקופה קצרה) ושופט ביהמ"ש העליון (תקופה ארוכה) על כך שלא שמעו לעצתו ולא קבעו הוראות מחייבות בחוק-השופטים ביחס לחובות האתיות של השופט ונמנעו מלקבוע הוראות-התנהגות ששופט המפר אותן עובר על האתיקה השיפוטית ועל החוק.
עצתו של חיים כהן לא התקבלה והכנסת העדיפה - ודאי בעצת השופטים האחרים, עמיתיו של כהן - להשאיר את העניין ל"הוראות פנימיות" שהשופטים עצמם יקבעו. אנחנו, עורכי-הדין, יודעים שזה מחדל וכי עד היום אין הוראות ברורות ומפורסמות כאלה (אולי יש איזה נייר חשאי שניסח השופט שמגר). ואנחנו גם יודעים ש"הוראות פנימיות", אין להן תוקף של מעשה-חקיקה גלוי וברור.
רוב השופטים שלנו (וכמעט כל השופטות) מתמנים מתוך המגזר הציבורי, ובפרוטקציה. ועדת המינויים משמשת חותמת-גומי למי שנשיא ביהמ"ש העליון חפץ ביקרו (כי המועמד "דומה" לו; הוא מתוך הסביבה החברתית של כבודו; אינו חשוד בעצמאות מחשבתית, והעיקר - יש לו כמה מליצי-יושר שכבודו חפץ ביקרם). כך מתמנים לשופטים, ולא אחרי גמר הכשרה והשתלמות באסכולה מיוחדת לשופטים, שבה ילמדו המועמדים כיצד עליהם להתנהג עם עורכי-הדין באולם ביהמ"ש.
למשל, השופטת X, המחשיבה מאוד את עצמה, מאיימת בפומבי בלשון בוטה על כל מי שאינו מוכן לקבל את דעתה בהוצאות-משפט גבוהות שהלקוח שלו יישא בהן אם לא ירכין הפרקליט את ראשו בפני גחמותיה הנובעות מרצונה לסיים תיקים במספר רב ככל האפשר (וזה, אולי, גם יסלול לה את הדרך לערכאה הגבוהה...). עורך-דין שנקט בלשון ציורית בסיכומיו וכתב על "ליטרת-הבשר" שהתאגיד התובע דורש ממרשו, וכלל עוד שניים שלושה ביטויים תנ"כיים ושייקספיריים (ולא חלילה ביטויי-רחוב) זוכה בפסה"ד לנזיפה על "התנהלותו" בסיכומים, תוך אזכור הביטויים הספרותיים - כאילו אינם לגיטימיים. למרבה הפלא, פסק הדין ובו הנזיפה חסרת השחר והחצופה עוד באותו ערב נמצא מפורסם באינטרנט, וכבר למחרת-היום ב"גלובס". אין ספק שהמקור לפרסום הוא בבית המשפט. דהיינו, X עושה גלים בתקשורת על חשבון המוניטין של הפרקליט, ומבלי לתת לו כל אפשרות להגיב על "נזיפתה" המגלה בורות בספרות ובמקורות.
כך שופטת מוסיפה, לדעתה, על המוניטין שלה על חשבון המוניטין של עורך הדין.
כאשר פונה עורך-הדין לשופט החשוב ביותר באותה ערכאה, תשובתו של זה היא שאולי המתמחה של X כתב את פסק-הדין. ממש חצי-נחמה...
השופטת Y מביעה את דעתה באולם, בישיבה הראשונה בתיק נגד חברת ביטוח כי "תיק זה, דינו להדחות על הסף; אין לו כל סיכוי". בא-כוח חברת-הביטוח מייד תופס עמדה מתנשאת של טווס. עוד ישיבה אחת ושתיים של קדם-משפט שבהן כבודה מגלה את דעתה שוב לטובת חב' הביטוח - עד שהפרקליט פונה לשו"ש הראשית; מתלונן (בעזרת תצהירים) על התנהגות השופטת, ומצליח להעביר את התיק לשופט אחר (בטענה המנומקת שמי שמגלה את דעתו בצורה פסקנית על חוסר סיכוי של התיק - לא רצוי שימשיך בדיון).
התיק נשמע בפני השופט החדש על כל עדיו (כ-12 במספר) עם סיכומים משפטיים, והתובע זוכה בדין בניגוד ל"תחזיתה" העתידנית של השופטת Y. גם ב"כ חב' הביטוח מתחיל להתנהג כבן-אדם. עד היום לא ברורים מניעיה של Y.
דוגמאות כאלה הן רבות-מספור ומוכרות לכולנו. הן מצביעות חד-משמעית שצריך להנהיג רפורמה בדומה לצרפת: - שם מי שמועיד עצמו לשפיטה לומד במסלול שונה מזה של אלה הרוצים להיות עורכי-דין. ואם כבר לפי השיטה הבריטית - אזי לפחות צריך שנה של הכשרה שיפוטית בבית-ספר לשופטים. שם במיוחד ישימו לב לאתיקה מקצועית של השופט וילמדו אותו כיצד לנהוג בהגינות. זה חשוב, זה חיוני וזה בנפש המערכת המשפטית. זה גם דחוף.
רק ספק אחד מנקר בלבי: משיקימו בית-ספר לשופטים, מי יורה וידריך בו ? שופטים בנוסח הבריטי ההוגן של מקס קנת המנוח (מבימ"ש המחוזי בת"א) - חסרים לנו. יש אחדים, אך לא מספיק. אולי נייבא שופטים מאנגלייה לצורך ההרצאות?! ואולי נוסיף גם כמה עורכי-דין ותיקים ומצטיינים. השופטים יכולים ללמוד גם מעורכי-דין, והרי לפני שנהיו שופטים, אמורים היו להיות עורכי-דין...
