"הפרוטוקולים של זקני טהרן"

"איך אתה יכול להסביר את הסתירה בין הקביעה הבלתי ניתנת לערעור ב'פרוטוקולים של זקני ציון' שליהודים מיוחסת יכולת בלתי נדלית וחובקת עולם בשעה שהם לא הצליחו למנוע את השואה, כלומר: השמדת ששה מיליונים מעמם"? שאלה גברת אחת את פרופסור ריצ'רד לאנדס מאוניברסיטת בוסטון. לאנדס הרצה במרכז למדינה ולחברה בירושלים, בנושא:"תיאוריות של קונספירציה אנטישמית, הפרוטוקולים של זקני ציון, ומלחמות התרבות של המאה ה-21 ". פרופסור לאנדס השיב לה במשפט אחד: "הם יגידו לך שהיהודים הם שיזמו את השואה כמנוף לקידום צרכיהם, כאמצעי להשפעתם בעולם." כך, במשפט אחד, טמונה הליבה של המפלצת האנטישמית החדשה אשר זרועותיה שלוחות כמעט לכל מקום בעולם והזיקוקים שלה האירו באחרונה את שמי טהרן. אילו אחמדינג'אד היה במקום מן הסתם היה סותר את השאלה הזאת, בקובעו שהנה עוד נימוק שלא היתה שואה וכי היהודים אכן המציאו אותה לצרכיהם. בספרה "השקר מסרב למות - מאה שנה לפרוטוקולים של זקני ציון" (הוצאת "דביר" 2005), ציינה המחברת, השופטת (בדימ.) הדסה בן עיתו, את שנת 1905 כשנת המצאת העלילה. אולם למעשה, הבסיס למסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם הוא פרסום משנת 1856 של הסופר הצרפתי אז'ן סי (Eugene Seu). אז'ן סי מייחס את המזימה לישועים נגד האנושות. המסמך שימש מסה סאטירית בצרפת, ובגלגול גרמני של הסופר הרמן גשדה (Herman Goedsche) מופיעה בו חבורה של רבנים שמתכנסים פעם במאה שנים בבית העלמין העתיק בפראג, כדי לחרוש מזימות מרושעות נגד העולם הנוצרי. בראשית המאה ה-20, כשהוקם הפרלמנט הרוסי והכוחות הליברליים יצאו נגד המלוכה, המשטרה הרוסית החשאית יזמה את הפצת המסמך המסמל את הקנוניה היהודית כנגד כוחות החוק והסדר. כומר רוסי ששמו סרגיי נילוס קבע חד-משמעית שהפרוטוקולים מקשרים בקשר נסתר את הציונים נגד העמים שבקרבם הם יושבים. כשהדסה בן עיתו מתייחסת למאה שנים, הכוונה היא לאותה "מזימה" שהמציאה המשטרה החשאית הרוסית. רוב הפגעים הרעים שאירעו באירופה מיוחסים לאותו "קשר" יהודי. בראשם - תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בחממה של תפיסה זו צמח אדולף היטלר. היום כבר לא צריך את היטלר לשיווק "הפרוטוקולים של זקני ציון". לתורה הזאת יש הרבה חסידים באירופה, במדינות ערב ובעולם המוסלמי - בראש ובראשונה באירן החומיניסטית. הממשלות שם עומדות מאחורי הפרסומים ואף תומכות כספית בהוצאות לאור. עד להקמת המדינה שימש המסמך כתב פלסתר נגד היהודים. מאז הקמת המדינה הוא משמש נשק בעיקר כלפי מדינת ישראל. לעיתים יש גם היבט ביזארי לפופולאריות של מסמך שטנה זה. כך למשל, משלחת של אישים יפניים שהגיעה לארץ בשנת 1960, ראתה לנכון להביא לארץ תרגום יפני של "הפרוטוקולים של זקני ציון", בהנחה שהדבר יחמיא למארחים הישראלים. שערו בנפשכם כמה היו נבוכים האורחים כאשר המארחים הסבירו להם את פשר המסמך. השיחה עם פרופסור לאנדס, שהוזכרה בראשית המאמר, נסבה על שורשי "הפרוטוקולים של זקני ציון". בייסוד המסמך המזויף הזה, מצויים הקשרים ההדוקים שבין צורות שונות של אמונה אפוקליפטית וקונספירציה בינלאומית, אשר בה היהודים הם האלופים במשיכת חוטים אנטי נוצריים. תיאוריות אלה של הקונספירציות היודיאופוביות ככוח מניע נגד המשטרים, רובם אוטוריטאריים או טוטאליטריים, זכו לתחייה מחודשת במאה ה-21. אלא שהאנטישמיות החדשה היא באופן פרדוקסאלי מוצר שעטנז שבין הימין הדתי הקנאי, השמאל הרדיקאלי והעולם הערבי והמוסלמי. מין ברית בלתי קדושה נגד ישראל. לכל זה מצטרף חידוש נוסף, שבאמצעותו אפשר להפיץ את הרעל האנטי ישראלי: האינטרנט. אנטישמיות בחסות האינטרנט במאמר בשם "שנאה סיברנטית ואנטישמיות", פרסום שראה אור ב"מרכז הירושלמי למדינה ולחברה", כותב מייקל וויין, כי הגידול שחל במספר האתרים ומדורי הצ'טים באינטרנט, אשר מקדמים גזענות ואנטישמיות, הפך למוקד דאגה בקרב מדינות וארגונים בינלאומיים. אתרים אלה מאפשרים לקבוצות קיצוניות ואף לתנועות טרור לקדם את ענייניהן ולשמש במה לפרסום מסרים של שטנה כנגד היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט. עוד עולה מהמאמר, כי מלבד שיווק התפיסות שלהם מעל דפי האינטרנט, הקבוצות הגזעניות מגדילות את החשיפה שלהן באמצעות פרסומים מודפסים במסגרות ענק בארה"ב. מנגד, במדינות אירופה הם מנועים מלעשות זאת, מחשש כי הפרסומים יגרמו להסתה גזענית ולאלימות. לא מעט חיכוכים משפטיים נוצרו בין ארה"ב למדינות אירופה בנושא זה. המגפה הסיברנטית הזאת התפשטה לממדים כאלה שהובילו את מדינות אירופה והמערב לחוקק חוקים הקובעים כי הסתה באינטרנט מהווה מעשה פלילי. עם זאת, הגורמים השליליים האלה עדיין מוצאים דרכים להפצת השנאה. גם ברוסיה, שבה קיימת אנטישמיות גלויה, הצהירו השלטונות כי בכוונתם להילחם בנושא הפצת השטנה באינטרנט. באתר האינטרנט של העיתון 'גלובס' סיפר מעיין כהן, (ב-13.11.06) כי בסקר שנערך באתר stormfront, האתר האנטישמי הוותיק ביותר ברשת (שהוקם ב-1995) נשאלה השאלה: מי היה המנהיג הגדול ביותר במאה ה-20. 50% מן הנסקרים השיבו: אדולף היטלר. בסקר אחר נשאלה השאלה: האם אתה נגד ישראל או נגד התמיכה האמריקנית בישראל? 52% מן המשתתפים הצביעו נגד התמיכה האמריקנית בישראל, 38% חשבו שלישראל אין בכלל זכות קיום ורק 6% מרוצים מן המצב הקיים. לדברי אלי הכהן, עיתונאי ומנהל מכון נטוויז'יון לחקר האינטרנט, ברחבי הרשת פועלים כיום אלפי אתרי שנאה שהמגמות השולטות בהן הן שמאל רדיקלי, ימין רדיקלי, קיצונים מוסלמים, אנרכיסטים ומכחישי שואה. בהרצאה שנשא ביום עיון של האוניברסיטה הפתוחה בנושא שנאה דיגיטאלית, גילה אלי הכהן, כי מפעילי אתרי השטנה הללו משתמשים בכל האמצעים שעומדים לרשותם כדי לקדם את האג'נדה האנטי ישראלית. לדבריו, הם עושים זאת בהצלחה מקוממת. את האתרים האלה אפשר למצוא במנועי החיפוש הפופולאריים בעולם כמו "גוגל", "יאהו" וכד'. באתר של הקבוצה "ילדים למען היטלר" אפשר למצוא "הוכחות" מצולמות לכך שלא היתה שואה בכלל. ד"ר בועז גנור, מומחה ללוחמה בטרור מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, כותב כי הג'יהאד הגלובאלי פונה לכל אותם מהגרים, דור שני באירופה, שמרגישים מנוכרים במדינות שבהן הם חיים, ומעודד אותם להיות אקטיביים יותר. אקטיביזם פירושו לא רק פעילות בתוך אירופה אלא גם מחוצה לה. האירופאים יושבים על הגדר ריק ואן דאם (Rijk van Dam), המנהל האקזקוטיבי של הקואליציה האירופית למען ישראל, היה בעבר חבר הפרלמנט האירופי אשר ייצג מספר מפלגות נוצריות בהולנד. בשיחה עם ד"ר מנפרד גרסטפלד, חוקר נושא האנטישמיות, הוא תיאר את התמיכה האירופית בישראל באופן הבא: כ-20% מחברי הפרלמנט האירופי הם ידידי ישראל, 20% הם פרו פלשתינים מובהקים, 60% הנותרים יושבים על הגדר. זאת ועוד -בזמן שחלק מידידי ישראל נותנים ביטוי לעמדתם, הרוב שומרים על פרופיל נמוך. במילים אחרות: אין זה באופנה להיות פרו ישראלי גלוי. לא מכבר פורסמה עצומה מטעם ארגון בינלאומי שנקרא: "חברי האקדמיה למען שלום בין ישראל לפלשתין". במסמך שפורסם ישנה ביקורת קשה כלפי ישראל וכן גינוי לצה"ל על כך שהוא מבצע הרג המוני ללא כל פרופורציה בתגובה לחטיפתו של חייל ישראלי. לחינם תחפש בעצומה מילה על הרג אזרחים ישראלים מירי קאסאמים או פעולות אחרות נגד אזרחים תמימים מצד ארגוני טרור פלשתינים. ה"איזון" בא לידי ביטוי, כביכול, בגינוי "לכל סוג של אלימות נגד אזרחים." במסמך מסכם על "מדיניות אירופה בעקבות מלחמת לבנון", כותב ד"ר גרסטפלד, כי "קובעי המדיניות בישראל חייבים להבין שאירופאים רבים תמיד יתמכו בערבים, בין אם ידם על העליונה או על התחתונה, שכן הם מזמן איבדו את היכולת להבדיל בין פושעים לבין קורבנות, בין דמוקרטים או טרוריסטים. משום כך, גם במצבים של איום גדול לישראל, אירופה תישאר בדרך כלל ניטראלית". גישה זו פסימית מאוד בכל הקשור באירופה וישראל. ד"ר גרסטפלד אומנם יכול להיות מוגדר כנמנה עם הימין האקדמי המתון בישראל, אך קביעתו ללא ספק מבוססת על נתונים בדוקים. הנתונים לא נאספים רק באמצעות סקרים או מעקבים. הם כלולים גם בכרוניקה יומיומית שמתועדת בתקשורת. כאשר נשיא צרפת, ז'אק שיראק, מצהיר שקיימת אנטישמיות חריפה בארצו והוא עושה הכול כדי למגרה, הוא דובר אמת. אולם, כאשר אנטישמיות מן הסוג של ה"פרוטוקולים של זקני ציון" מושרשת בחלקים בקרב הציבור, אזי גם הפסד של קבוצת 'סאן ז'רמן' הפריסאית ל"הפועל תל אביב", גורמת להתפרעות אלימה של אוהדים צרפתיים. רבים מהם גלוחי ראש, משתתפי כנס טהרן, שקראו לעבר שחקני הפועל: "יהודים מסריחים", "מוות ליהודים", "לה- פן לשלטון". נכון שגם אצלנו יכולים חוליגנים מבין ה"אוהדים" להשמיע דברי בלע כלפי שחקן ערבי, אבל זה לא יגיע לכלל מהומה אנטי יהודית או ערבית. מתברר שזו רק דוגמא אחת מיני רבות. על-פי נתונים רשמיים (דניאל בן סימון, הארץ, 28.11.2006), בחמש השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה נרשמו בצרפת 16 תקריות אנטישמיות, בעוד שבחמש השנים שלאחריה - 672. משרד הפנים הצרפתי מצא שהסיכוי של יהודי להיות קורבן לתקיפה גדול פי 44 מזה של מוסלמי או שחור. הכיבוש כ"ערך מוסף" לאנטישמיות אין כל ספק כי הכיבוש הוא סוגייה כבדת משקל בקרב ציבור רחב באירופה ומחוצה לה, קהל שלא שייך לאנטישמים הכרוניים. אסור להתעלם מהיבט זה. בריאיון עם כתב הטלוויזיה בוושינגטון, ירון דקל ("רואים עולם" 16.12.2006), ציין נשיא ארה"ב בעבר, ג'ימי קרטר, כי הכיבוש דומה לאפרטהייד של דרום אפריקה. הריאיון נערך לרגל פרסום הספר של קרטר: "פלשתין - שלום ולא אפרטהייד". זאת הגדרה מופרכת יש לומר. הוא הודה בריאיון שיש באזכור האפרטהייד אלמנט פרובוקטיבי, ואף פרסם מכתב התנצלות. כמה מילים על ג'ימי קרטר. הוא בשום אופן איננו אנטי ישראלי. הוא הדגיש בשיחה עם דקל את הצדק ההיסטורי שהוא ראה בהקמת מדינת ישראל. הוא פוליטיקאי בעל יושרה - דבר נדיר. אולי הוא נאיבי בעולמנו. אבל הוא יירשם בהיסטוריה כמי שהביא שלום בין ישראל למצרים ובכך הסיר את המצור המדיני והפיזי מצד שכנותיה של ישראל. הוא איננו ג'יימס בייקר. גם בייקר הוא לא אנטי ישראלי, אלא לפי תפיסתו פרו אמריקני והשקפתו היא גם בעד ישראל לטווח הארוך. קרטר הוא גם אוניברסאליסט מובהק, וגם הומניסט. עם זאת, הדיווחים על מצב הפלשתינים ועל הרג חפים מפשע, גם אם הדבר קורה כחלק ממערכה ישראלית נגד הטרור, משפיעים על דעת הקהל בעולם. אנחנו כיהודים בכלל וכניצולי שואה בפרט חייבים להיות רגישים להיבט הזה. מה שניתן להסברה צריך להסביר ומה שניתן למנוע חייבים למנוע בכל דרך אפשרית. עם זאת יש לקחת בחשבון שלא כל המותחים ביקורת על מדיניותה של ישראל בשטחים הם אנטישמיים או אנטי ישראלים. די במקרים בודדים אך בולטים, אשר מתפרסמים בארץ ובחו"ל, כדי להעלות את להבות האנטי ישראליות והאנטישמיות. הדבר משמעותי עוד יותר בשעה שהממשלות באירופה נאבקות נגד תופעות של גזענות ואנטישמיות, בייחוד לאור השינוי שחל בהתייחסות האירופית לשורש הבעיה במזרח התיכון. עליית החמאס ברשות הפלשתינית, התקפות החיזבאללה בצפון והקטיושות בדרום החלישו את התמיכה בפלשתינים בראש ובראשונה בארה"ב, אבל גם באירופה, שם קיימת בקרב הציבור יותר הבנה לעמדתה של ישראל. מוקד חשוב אחר הוא הקמפוסים בארה"ב, בהם יש השפעה ניכרת לארגונים פלשתינים על-רקע המתרחש בשטחים. ארגון הסטודנטים היהודיים "הלל" עשה רבות בתחום ההסברה ועשיית נפשות לישראל, אבל לנוכח אירועים חריגים, הם נתקלים בקשיים. תהיה זאת טעות לחשוב שביקורת בישראל בנושא זכויות אדם משמשת רק את האנטישמים. הם לא זקוקים לזה. לעומת זאת הפרו ישראלים או אפילו הניטרליים רואים בכך תעודת כבוד לחברה הישראלית. כך למשל, בארגוני זכויות אדם ברכו על דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שאמר לאחרונה, כי מצב אכיפת החוק כלפי המתנחלים בשטחים הוא ירוד מאוד. בהודעה המצוטטת של ארגונים אלה נאמר: "אנו מברכים על הודעתו של היועץ המשפטי שרשויות האכיפה כושלות לחלוטין בפעולתן נגד ישראלים הפוגעים בפלשתינים וברכושם". נטייה חיובית זאת היא, לדעתי, שבירה מאוד ורופפת מאוד, עדיין לא מושרשת, ואנו חייבים לטפח אותה. בהשוואה לקוראים הנאמנים של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ושל "הפרוטוקולים של זקָני טהרן", אלה שקוראים את נאומו של מזוז ומשבחים אותו, הם, לצערנו, לא הרוב המכריע. בחזית הזאת הניצולים, כגורם ציבורי, חייבים להוביל. להם הזכות והחובה. העולם מכיר בשניהם.