תראו איך שגלגל מסתובב: רגע אחד אתה יושב בברצלונה, אוכל ארוחת טאפאסים נהדרת וחושב לעצמך "מה יכול להיות יותר טוב מזה?", ורק שבוע אחר כך אתה יושב ב'מזטי' שברמת החייל, גומע צלוחית אחר צלוחית של מזטים נהדרים וחושב לעצמך: "מה יכול להיות יותר טוב מזה?".
אם להיות ציוני לרגע, נראה לי שכולנו, גם המהדרין וגם הכופרים המשוקצים ביותר, מצאנו את עצמנו סועדים במסעדה מעבר לים, נהנים מהמנות, מהללים את השף אבל עמוק בסתר ליבנו חושבים: "האמת? בארץ יותר טעים לי"... אז למזלי, שבוע אחרי ששבתי מביקור קולינרי בברצלונה, פסעתי למסעדת מזטי שברמת החי"ל. למה למזלי? משום שמזטי הייתה עבורי בדיוק שקדי המרק או הבמבה שכל טייל ישראלי מייחל אליו ברגעים הקשים בנכר.
בשעת ערב מוקדמת באמצע השבוע, פסענו אני וה-d.j למזטי, שם פגשנו את אבי, ששמח להסביר לנו על הקונספט הייחודי למסעדה: מעבר למנות העיקריות אשר סובבות בשר, פירות-ים, פסטה ושילובם יחד, מציעה המסעדה עבור הזמנה של כל מנה עיקרית, מבחר גדול וחופשי של מזטים חמים וקרים ופוקאצ'ות טריות, ללא כל הגבלה.
מי שמכיר קצת אותי ואת הביקורות שלי יודע שצירוף המילים "ללא הגבלה" משול לשחרור חתול שמן במיוחד במפעל שמנת. בכל זאת, הסתרתי את המבט הזגוגי שעל פני ונתתי לאבי לעשות את שלו. והוא עשה. בזו אחר זו הסתדרו להן על השולחן צלוחיות לבנות עמוסות במנות צבעוניות של מזטים, כגון:
סלט עגבניות שרי, בזיליקום, שום, נענע ובצל שהיה טרי, ישראלי וטעים ולכן שב לפקוד אותנו 3 פעמים באותו הערב; פלפלים חריפים שקיבלו תשבחות מהקצה השני של השולחן; חציל בסויה, דבש ושומשום שהיה נחמד, אבל פחות מהחציל הקלוי עם גבינת פטה עיזים, שגם הוא חוסל בארבע הנפות מזלג גדולות (שלי..); ברמת הבשר נתברכנו בקרפצ'יו בקר (חמוד) ובפטה כבד בליווי ריבת תאנים (חמוד מאוד), שגם הם נעלמו באורח פלא מהשולחן תוך מספר דקות; לא חובב גדול של איקרה אנוכי, וזו האמת, אבל בכמה הביסים שטעמתי לפני שה-d.j שאיתי ניקה את הצלוחית, אני חייב להגיד שהיא אכן הייתה טעימה. לשותפי לשולחן היא הייתה אגב, מאוד טעימה; אחרונים עלו ובאו צלוחית הלבנה שלא זכתה להרבה תגובות נרגשות, פוקאצ'ה חמה עם עשבי תיבול (ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. תעצרו אותי כשיימאס לכם) ומלכת המזטים של הערב - הכרובית המטוגנת ברוטב מיונז-חרדל!
אתם רשאים לצחוק עלי כמה שתרצו. מה כבר מיוחד בכרובית מטוגנת?!, אבל הכרובית הזו הייתה כזו בשרנית וחמה, ועם מטבל המיונז חרדל, היא הייתה מושלמת. נסו את זה בבית.
חתמנו את פרק המזטים (25 שקל לאדם בהזמנת מנה עיקרית) בכוס יין יסמין של רקנאטי (20 שקל) ובבקבוק טובורג (19 שקל). על יקב רקנאטי אין צורך להכביר במילים, ועל הטובורג אסור לי לצחוק במעמד זה. בתפריט העיקריות תוכלו למצוא מבחר גדול, יפה ובעיקר לא יקר של מנות, ובהתחשב בזה ששרון - אחד הבעלים והשף - הוא בעל ניסיון עשיר באוכל בכלל ובדגים בפרט, קשה לי להאמין שתתאכזבו ממנה כלשהי. אנחנו בחרנו לחלוק את האנטרקוט (כמובן) המוגש עם רוטב יין מרסלה מתקתק ופלחי תפוחי אדמה (74 שקל) ואת הניוקי ויטלו (74 שקל - מנה יפה וכבדה במיוחד המשלבת ניוקי תפוחי אדמה ברוטב ברנדי ושמנת וארבעה מדליוני פילה בקר עסיסיים.
המנות שהופיעו מולי זרקו אותי ישר לבית-קפה אופנתי בברצלונה שבו נאלצתי להיפרד מכ-15 יורו (80 שקל בערך) בעבור כריך עוף פצפון ומפגש אקראי של שישה עלי ארוגולה שהחליטו לקרוא לעצמם סלט. ויחי ההבדל: בעבור המחיר ששילמתי באותו בית קפה ספרדי, קיבלתי במזטי מנה אחת של סטייק איכותי, אדום מבפנים וחרוך מבחוץ ואיתו תפוחי אדמה אפויים או לחילופין - מנה נהדרת של ניוקי נימוחים וארבע חתיכות פילה עסיסיות (אפילו טעימות יותר מהסטייק, אגב) בחגיגת ברנדי-שמנת.
תוך כדי התענגות על 'מרקיז דה-סאד' (29 שקל) - גליל שוקולד מריר בציפוי שוקולד חלב על מצע נוגט קריספי ועל 'גבינאש' (32 שקל)- עוגת גבינה אפויה עם שוקולד לבן בציפוי שוקולד מריר, אבי מספר לנו שמזטי מאכילה בקביעות זה תשע שנים (!)את פרחי ההיי-טק של רמת החי"ל בצהריים ואת שאר אוכלוסיית ת"א הרעבה בערב, ומדי פעם בפעם אף מארחת אירועים פרטיים.
הברכה של מזטי היא אולי גם ה"קללה" שלה - עיצוב המסעדה לא נופל מאף מסעדת יוקרה בארץ, ולטעמי אפילו עולה על כמה מהחשובות שבהן, ועל כן סועדים פוטנציאלים אשר חוככים היכן לבלות את הערב שלהם, לעיתים נזהרים שלא לפסוע לתוכה מחשש שישאירו בה סכומי עתק.
בני ישראל! אחיי ואחיותיי הרעבים! מזטי אומנם יוקרתית בטעם, יוקרתית בעיצוב, אך לא יקרה במחיריה.
שבעים ורדומים דידינו אל עבר המכונית, ובזמן שה-d.j מלמל לעצמו דבר מה, שמעתי את הבטן שלי מקרקרת. אני יכול להישבע שהיא אמרה: "אין כמו בארץ".