מכת מדינה

מדינת ישראל, מאז היווסדה, סובלת ממלחמות ופעולות טרור. כאשר אנו נמצאים במצב מלחמה, כולנו מאוחדים, יש בינינו המושיטים יד לעזרה. כאשר מתרחש פיגוע טרור, אנו מזועזעים, וכועסים על המפגעים ושולחיהם. בצדק רב. כידוע, מאז קום המדינה, מספר ההרוגים בתאונות דרכים, גבוה, ממספר חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה גם יחד. במלחמה ובטרור, ההורגים בנו הם אויבינו. בתאונות הדרכים אנו הורגים את עצמנו, ללא רחם. מאות בני אדם, נהרגים מדי שנה בתאונות דרכים. אלפי בני אדם נפצעים, רבים מהם הופכים נכים, כשמלבד הסבל הרב שהופך להיות מנת חלקם, יש כאן גם מחיר משפחתי כבד ומחיר כלכלי כבד, הן במישור האישי והן במישור הכלכלי ופגיעה במשק המדינה. הגורם האנושי = אנחנו הנהגים לתאונות הדרכים, מספרן הגדול ותוצאותיהן הקשות, ישנן מספר סיבות. בין היתר, תשתית הדרכים, חוסר באביזרי בטיחות (רק ביום שישי האחרון ראינו בתוכנית "המופע המוטורי" ששודרה בערוץ 10, כיצד אביזר בטיחותי שהותקן ברנו מגאן, מסייע לנהג שלא לאבד כליל את השליטה על הרכב) וסיבות נוספות. בנוסף, ישנו הנהג, הגורם האנושי. מחקרים שפורסמו בנושא, מלמדים שהגורם האנושי, קרי הנהג מהווה גורם דומיננטי, בתאונות הדרכים. לא דרושים לנו מחקרים כדי להבין מה חלקנו, כנהגים בתאונות הדרכים. כל אחד מאיתנו יכול להבין כנהג הנוהג וחי במדינה הזו כי לנו כנהגים תרומה משמעותית, למספר תאונות הדרכים ולתוצאות הקשות שלהן. בנובמבר 95, זועזענו קשות מהרצחו של ראש ממשלה בישראל, הציבור היה בתדהמה. מספר תאונות הדרכים בנובמבר 95, ירד בצורה משמעותית. זה לא קרה בשל שיפור פתאומי בתשתיות, ברכבים או בגלל שהכבישים היו ריקים. האווירה הציבורית היתה אוירה קשה וגרמה לנו "לעשות חושבים" ולנהוג בכבוד ובאדיבות איש לרעהו. כך נהגנו גם בכבישים. באחריות, באדיבות. זה עבר לנו מהר מאוד. בחודשים יולי–אוגוסט השנה, בעת מלחמת לבנון השניה, היתה ירידה ניכרת במספר תאונות הדרכים ובכמות הנפגעים. גם ירידה זו לא נבעה מן העובדה שאנשים לא נסעו בכבישים. כאשר נהג מרשה לעצמו לחצות בחוסר זהירות מסילת רכבת, לא המחסום אשם. כאשר נהג נוהג תחת השפעת אלכוהול, עייף, או כאשר אנחנו לא שומרים מרחק, נוסעים במהירות מופרזת, חוצים קו לבן, עוברים ברמזור אדום, לא נותנים זכות קדימה או לא מאפשרים לנהג אחר להשתלב בדרך, כי אנו לא פריירים, כאשר הולך רגל מתפרץ לכביש, כאשר איננו מפעילים די הצורך שיקול דעת בהיותנו על הכביש, אנו בהתנהגותנו גורמים לתאונות דרכים. על סדר היום הציבורי נמצאות כעת אירן ותנועת החמאס, החפצות בהשמדת מדינת ישראל. גם החיזבאללה לא טומן ידו בצלחת וישנו ויכוח ציבורי, האם פניו של נשיא סוריה לשלום, או שמא מדובר בתרגיל ובעצם הוא מתכוון למלחמה. מעבר לכל דיון וויכוח ציבוריים, נדמה כי יש הסכמה גורפת. אל לנו להיות אדישים לאיומים האסטרטגיים הללו על חיינו כאומה על קיומנו כמדינה. בשנות השישים, אמר נשיא טוניסיה דאז, חביב בורגיבה, לעמיתיו הערבים דברים ברוח זו: אל תלחמו בישראל, מלחמה מאחדת את העם בישראל נגדנו הערבים. תנו לישראלים שקט. הם כבר יריבו אחד עם השני ואנו נקבל את אדמתם על מגש של כסף. ובהקשר זה נזכיר כי בית המקדש, חרב בגלל שנאת חינם. בדרך בה אנו נוהגים בכביש הורגים ופוצעים זה את זה, יום יום, שעה שעה, אנו מגשימים את נבואתו זו של בורגיבה, אנו משתפים פעולה עם החמאס, אירן ויתר אויבנו. מי שנוהג ברשלנות, אין לו כבוד לחיי אדם. אפילו לא לאלה שלו. פתרון רב מערכתי כאמור, תאונות הדרכים, הינן מכת מדינה. שכול וכאב, סבל ויגון, נכות ומצוקה כלכלית, הן פרי הבאושים של תאונות הדרכים. הגיע הזמן שכולנו נתנער ונעשה מעשה. הציבור והממשל כאחד. בבואנו לקדם פתרון, לבעיה כאובה זו, עלינו, בראש ובראשונה להבין ולזכור את אלה: • אם חפצי חיים אנו, יש לפעול מידית להפחתה ניכרת במספר תאונות הדרכים. • מאחר שמדובר בבעיה מורכבת, הפתרון חייב להיות מורכב ורב מערכתי. • כמו בבעיות יסודיות אחרות, אין כאן פתרונות קסם אין תוצאה מוחלטת, מידית. מדובר בריצה למרחקים ארוכים, רצופה קשיים, אך עקבית. מאמר זה, אינו מתיימר להציג תוכנית אופרטיבית. זה לא יהיה רציני. תכליתו של המאמר, להוסיף להגברת המודעות לצורך המיידי בפתרון ולנסות להציע מסגרת רעיונית לדרכים לפתרון. באשר לצורך המיידי בפתרון, נדמה כי אין מחלוקת. המחלוקת הינה בעיקר על הדרך. לאחרונה נתבשרנו כי משרד התחבורה מקדם מספר רעיונות שעשויים לסייע במלחמה בתאונות הדרכים. כך שמענו בין היתר, על תוספת של עשרה שופטי תעבורה, המהווים תוספת של 50%, לבתי המשפט לתעבורה. רעיון שאכן יש בו משום תרומה למערכה כנגד עברייני התנועה, אך אין די בו. שמענו גם על פתרונות "יצירתיים", כגון צילום נהגים שיכורים באזיקים והפצת תמונות אלה. באשר לרעיון זה, הרי שעל אף מידת היצירתיות שבו, הינו בבחינת רעיון פופוליסטי, צבעוני, אך אינו בר בצוע ואין בו כדי לתרום תרומה אמיתית למלחמה בתאונות הדרכים. כדי להילחם באמת וברצינות בתאונות הדרכים יש להכין וליישם בתוך זמן קצר, תוכנית רב מערכתית, המטפלת לאורך זמן, במספר תחומים. לתוכנית זו אמורים להיות שותפים מספר גופים. הממשלה, הכנסת, ארגונים וולונטריים ותנועות חברתיות, דוגמת עמותת "אור ירוק" שחרתה על דגלה, לגרום להפחתה ניכרת בתאונות הדרכים, או תנועה כמו "רוטרי", האקדמיה, התקשורת והמדיה, באמצעותן נגביר את מודעות הציבור לעוצמת הבעיה והדרכים לפתרונה. גם הפעולות שאמורה תוכנית כזו להגדיר צריכים להיות רב תחומיים. • בראש ובראשונה חינוך. החל מתלמידי בתי הספר ועד לקורסים והשתלמויות בנהיגה מונעת. יש להגביר את הפעילות החינוכית שכן חינוך מגביר מודעות להתנהגות קלוקלת ומספק כלים להימנע ממנה. • התאמת חקיקה. במסגרת תוכנית הפעולה, יש לבחון את החקיקה הקיימת ולהתאימה לגורמים לתאונות דרכים ולצורך לטפל בהם. בכלל זה, נהגים עבריינים, תשתיות הדרכים חיוב בשימוש והפחתת מיסוי באשר לאביזרי הבטיחות הנדרשים. • אכיפה יעילה יותר. לא רק כזו המוצאת את ביטויה במספר השוטרים או השופטים המטפלים באכיפת חוקי התנועה ובהגדלת התקציב, אלא, בפתרונות יצירתיים העושים שימוש טוב יותר בכלים ובאמצעים הקיימים ורק לאחר מכן הגדלת אמצעים ותקציבים. כמו כן, הגברת הסנקציות על נהגים עבריינים. • התמדה והשקעה במו"פ בנושא תאונות הדרכים, הגורמים והפתרונות. ויישום מסקנות המחקרים. • קמפיין מתמיד אך מתחדש, המדגיש את הסכנות, והגורמים לתאונות הדרכים והמחיר הכבד שהן גובות. • ולבסוף ואין לחמוק מכך, הגדרת המשאבים הדרושים ליישום התוכנית והקצאתם. הן על-ידי הממשלה והן על-ידי הגופים הוולונטריים. סוף דבר ראוי כי כולנו נפנים. תאונות הדרכים הן מכת מדינה ומהוות סכנה אמיתית לקיומנו. הגורמים בשליטתנו, כך גם מניעתם. בואו כולנו כאחד, נילחם במכת המדינה הזו.