ביניש וארבל בתנועת מלקחיים

אחת הפיקציות המשפטיות המקובלות אומרת ששופט מקצועי איננו מושפע מלחצים, והוא ממלא את תפקידו השיפוטי באופן עצמאי כפי שמורה לו החוק. שאלה היא כמה ניתן להעמיס על הפיקציה דקיקת הרגליים הזו מבלי שתקרוס ותתפרק. ושאלה היא אם ראוי הדבר ששופטי בית המשפט העליון - דווקא הם - יתנו ידם, במעשה או במחדל, לבחינת כושר עמידותה של הפיקציה האומללה הזו. במה דברים אמורים? נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש ביחד עם חברתה, שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל ובני זוגן נסעו לחופשת משותפת בטורקיה. במהלך החופשה החליק בעלה של השופטת ארבל ונפגע בקרסולו. מר ארבל הגיש תביעה משפטית כנגד החברה שלדעתו אחראית לנזק הגופני שנגרם לו. והנה מתברר כי מי שמייצג אותו בבית המשפט הוא לא אחר מאשר חברו לטיול, בעלה של נשיאת בית המשפט העליון, עו"ד יחזקאל ביניש. היוכל שופט השלום לדון בתביעת הנזיקין הזו משל היה זה תיק רגיל - תוך התעלמות מהנפשות הפועלות? הפיקציה הפיקטיבית שלעיל משיבה על השאלה בחיוב ואומרת שאין בכך שום בעייה. והנהלת בתי המשפט, מה היא אומרת בתגובה? לדבריה, "לכל אדם הזכות לתבוע ובית המשפט ידון בתביעתו. לא ייתכן שבגלל זיקתו לשופט תפגע זכות זו". אין מה לדבר: הנהלת בתי המשפט, כצלופח מיומן, יודעת להתחמק ולהיתמם - אם צריך לטהר איזשהו שרץ. הנהלת בתי המשפט הרי יודעת היטב, שאיש אינו מערער על זכותו של מר ארבל להגיש תביעה משפטית, ולא בזה העניין כלל. אלא שלהנהלת בתי המשפט לא נוח, כנראה, להתייחס לעובדה שמה שדוקר כאן את העין - אינו עצם זכותו של ארבל להגיש תביעה, אלא המיזם המשותף הזה של משפחות ביניש וארבל המונח לפתחו של שופט שלום אחד.