"העצים עירומים,
הנשים לבושות,
ולמרות שזה היה צריך להיות הפוך,
פאריס בעונה זו מקסימה"...
לפני חמש שנים בדיוק, בדצמבר 2001, כך התפייט לו בחופשיות, בהומור המיוחד שלו, העיתונאי אורי דן ב"קול ישראל", כהקדמה לדיווח טלפוני כלשהו מבירת צרפת - כנראה עוד ביקור של אריק שרון, אז רק חבר-כנסת ויו"ר הליכוד.
זה היה בשידור חי, כמובן, כאשר הרומנטיקן שבאורי דן, בוודאי כאשר אתה נמצא בעיר האהובה עליך ביותר, מצא לו פורקן במלים ספונטאניות אלה, כמו היו איזה שאנסון צרפתי. כל-כך התפעמתי מן האילתור היפהפה הזה, הפואטי כל-כך, שהזדרזתי לחקוק אותו בזכרון וליתר ביטחון גם לרשום אותו על פיסת נייר.
אורי דן ה"שרוניסט", אורי דן חמור-הסבר, הרגזן, הימני-קיצוני ר"ל, היה גם איש העולם הגדול, היודע להביט סביבו, להתרשם ולהתבטא, ובמיוחד האיש של פאריס המעטירה, עיר האורות והזוהר במיוחד בעונת החורף. הוא לא היה רק צמא למידע, מדיני וביטחוני בראש וראשונה, הוא לא היה רק רודף סנסאציות וסקופים. אורי דן היה גם אדם תאב חיים מאין כמוהו, איש ייצרי במובן החיובי-חיוני, הדור תמיד בלבושו ובהילוכו, חייכן ונזפן בעת ובעונה אחת, מעורר הערצה והסתייגות גם יחד.
היה לו מעמד מיוחד במעריב של דיסנצ'יק, רוזנפלד וז"ק. ממנו ציפו תמיד לסקופ הגדול, לכותרת הראשית של עיתון המחר. כעורך חדשות בדסק, הייתי עד לדרך פעולתו העיתונאית-ערמומית ולהתבשלותו של הסקופ המפורסם, הראיון עם שליט אוגנדה אידי אמין בעיצומה של דרמת אנטבה והכותרת הראשית שנולדה באותו לילה אחרי חצות - בגיליון המחרת. וזו היתה רק דוגמה אחת לסצנה אופיינית של התפרצות אורי-דנית בסערה לדסק, כמעט בשעת סגירת העיתון, ששינתה מיידית את פני העמוד הראשון.
גם אני, ימני שכמוני, זכיתי לא פעם לנזיפתו, לדברי ביטול כלפי, לשבט לשונו שהיתה משוננת לא פחות מחוד עטו, כאשר ניסיתי-העזתי לשאול, לערער, על איזה מידע שהעביר בידיעה כלשהי, על איזו פרשנות שכתב. הוא היה מקובע תמיד בעמדותיו, בטוח בצידקתו ללא עוררין, אך מסר את כתב ידו לעורך ולדפוס לא לפני שעשה תחקיר לעומק, חקר ודרש בכל כיוון אפשרי. הוא לא היסס לתת ביטוי נעדר כל תחפושת או מתינות של דעתו-דעתנותו.
לימים עזבתי את העיתון והייתי לאיש של שמיר, הוא כמובן האיש של שרון, שלעולם לא נטש את עמדת העיתונאי - ומכאן "זילזולו" בי כמי שעבד עם האיש והמנהיג, אשר אריק שרון "שלו" כה זילזל בו, בעיקר כשחשב שהוא, יצחק שמיר, מתקפל אל מול הלחץ האמריקני, הולך לו למדריד, ויש על כן "לחשק" אותו, אפילו לנסות להפיל אותו. כן היו ימים ששמיר, גם במאמריו של אורי דן, נחשב לשמאל על-ידי החישוקאי המציק אריאל שרון...
אורי דן היה בית-ספר לעיתונאות חוקרת ומספרת. ראיתי בו את בן-דמותו של מורנו ורבנו בשדה העיתונאות, משה ז"ק ע"ה. שניהם ניחנו בזכרון עצום לפרטים, לארועים ולציטוטים מן העבר. שניהם היו בעלי סקרנות בלתי נדלית ורצון עז לשרת בעטם הברוכה את עם ישראל והאינטרסים של מדינת ישראל.
ראיתי את אורי דן בהלוויה של משה ז"ק. ראיתי אותו באזכרות ליד קברו ב"טרומפלדור". פעם אחת נבצר ממנו להגיע במועד והוא התייצב לבדו ליד הקבר זמן-מה קודם לשעת האזכרה. איך אני יודע? הוא השאיר על מצבת האבן את כרטיס הביקור שלו.
כתלמיד אצל מורהו, כקולגה אל קולגה, כעיתונאי מאותה אסכולה חוקרת ודורשת את טובת העם היהודי בראש וראשונה - הוא כאב מאוד את הסתלקותו של ז"ק והקפיד לפקוד את קברו, כמעט יחיד מבין החברים ב"משפחת מעריב". שיתוף הפעולה ביניהם היה יוצא מן הכלל. הוא הניב מעריב במיטבו, מעריב בימי הזוהר שלו, מעריב שאיננו עוד.
מי עוד נותר כדי לכתוב את הפרשנות המדינית החכמה, הידענית, כמו משה ז"ק ואורי דן? מי עוד יתן ביטוי לעמדות הלאומיות-ציוניות הבלתי מתנצלות, בלי להתכופף ובלי להתיירא מ"אימת הברנז'ה"?
הבה נודה, היתה בו באורי דן גם מידת התנשאות בלתי נסבלת לעתים, על פני חבריו העיתונאים, בבחינת "אני ואפסי עוד", עם החיוך הסרקאסטי-ממזרי, עם רוח הסערה שהביא עימו בנוכחותו ובכתיבתו, עם ההתרגשות המחודשת שלו על כל ידיעה או מאמר ששמו חתום עליהם ו"עשו כותרת", עם השמרנות הברוכה שלו, עם ההתרסה המוכרת כלפי כל המזלזלים בו וב"אריק ידידי זה חמישים שנה".
כן, הוא ידע לכתוב גם בארסיות, לעתים בלי לברור במלים ובביטויים, בעיקר כלפי התבוסתנים שבין אנשי התקשורת. הוא היה "אתרוגו" של שרון עוד לפני שאברמוביץ טבע את המושג, כאשר התחוללה התפנית של 180 מעלות בעמדותיו של ראש הממשלה.
איש מזן מיוחד, מוסד לעצמו, לרגע לא נח ולא שקט, אדם שלא יכולת להיות אדיש כלפיו, גם אם שמרת על טווח-ביטחון כלשהו ממנו, שמא יפגע בך בשבט לשונו, או ישלח לעברך מבט מצודד, נזפני-סלחני, שאומר הכל, נזהר שמא יתנפל עליך בשטף מילותיו, יטיף לך, ינסה להחזיר אותך לתלם ה"נכון". ואולי דוקא על שום כל אלה - אהבתי אותו, סלחתי לו, ואספתי ממנו וממאמריו תחמושת רעיונית ומידע חיוני - לשימוש לעת מצוא.
קשה האבדה, מה עוד שבאה תוך פחות מחודש ימים מאז הסתלקותו של חבר יקר אחר מאותה מערכת מעריב של ימים עברו, משה לרר ז"ל. שניהם, עיתונאים קלאסיים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, נפטרו במחצית הראשונה של שנות השבעים לחייהם ומאותה מחלה ארורה. הולך ופוחת הדור העיתונאי...
איש קשה ורך היה אורי דן, ישראלי וקוסמופוליטי, איש העולם הגדול והארועים שעשו היסטוריה, תמיד במקום ההתרחשות, תמיד בשטח, בין אם בבית הלבן ובין אם בחזית סיני, בין אם במקטורן ובין אם באפודת מגן, איש שתרם תרומה ייחודית לעיתונות הישראלית הלוחמת, המאמינה, החוקר, מנתחת ואינה מתפשרת - ומשרתת את מדינת ישראל, ביטחונה ועתידה.
עיתונאי יחידאי שהיה וישאר מוסד ומושג, אשר ספריו ומאמריו עוד יזינו דורות של עיתונאים, חוקרים, קוראים, יהודים וישראלים, שירצו להבין את מהלכי ישראל ב-58 שנותיה הראשונות - ובעיקר את מצעד האיוולת של ראשיה ומנהיגיה.
