אולי אלה צרות של עשירים, אבל בשבועות האחרונים מסתובב יו"ר ומנכ"ל מכתשים אגן, אברהם ביגר, בתחושה לא נוחה: בטבלאות עלויות השכר של המנהלים בחברות הבורסאיות הוא דורג במקום הראשון כבעל עלות השכר הגבוהה ביותר - 14.6 מיליון שקלים.
לאחר מכן פורסמו עלויות השכר של המנכ"ל הפורש של שטראוס, ארז ויגודמן, והתברר כי הוא הצליח להדיח את ביגר מראש הרשימה - עלות השכר של ויגודמן הייתה 18.3 מיליון שקלים. ביגר מספר כי הוא התקשר מיד לוויגודמן: "התקשרתי אליו משתי סיבות: הראשונה, כדי לאחל לו בהצלחה בדרכו החדשה, והשנייה כדי להודות לו שהדיח אותי מהמקום הראשון בטבלת מקבלי השכר ההזויה".
טבלאות השכר מתפרסמות שנים רבות בעיתונות בלי שתישמע תרעומת של מנהל בכיר על הצבתו במקום גבוה ברשימה. האם ייתכן כי המשבר הכלכלי הנוכחי והירידה ברמת חייו של הישראלי הממוצע גרמו לחוסר הנוחות של ביגר? ואולי הוא חושש שעלויות שכר כה גבוהות בתקופה שבה עשרות אלפי אנשים נזרקים משוק העבודה עלולות לנקר עיניים ולעורר עליהום על מתי מעט המנהלים שהשכר שלהם נראה תלוש מהמציאות?
ביגר, שנחשב במשך שנים למנהל קר שלא מהסס לבצע מהלכים כואבים ולפטר עובדים, נמצא דווקא בתקופה טובה. מניית החברה עלתה ב-34% מתחילת 2009, וגולדמן סאקס - שהחל לסקר את מניית מכתשים - נתן לה המלצת קנייה במחיר הגבוה ב-53% ממחירה בבורסה.
בנוסף, למרות משבר האשראי, השלימה החברה הנפקת איגרות חוב בהיקף של 1.1 מיליארד שקלים בריביות נוחות של 4% ו-6.85%. מהלך זה גרר גל של הנפקות איגרות חוב, בהן של סלקום, מקורות, נתיבי גז וחברת החשמל.
ביגר, שבעברו ניסיון פיננסי עשיר כמנכ"ל בנק כללי, מנכ"ל מנורה ודירקטור בבנק לאומי, מתגאה שזו הפעם השלישית בחמש השנים האחרונות שבה חברה שאותה הוא מנהל סוללת את הדרך לחברות אחרות בתחום המימון. הפעם הראשונה הייתה ב-2005, כאשר שופרסל - שבראשה עמד אז ביגר - ניצלה חלון הזדמנויות בשוק איגרות החוב, וגייסה 500 מיליון שקלים ששימשו אותה מאוחר יותר למימון רכישת קלאבמרקט. גיוס זה הניע גל של הנפקות אג"ח.
שנה מאוחר יותר הנפיקה מכתשים אגן איגרות חוב ל-30 שנה. הייתה זו הנפקת איגרות החוב בעלת משך החיים הממוצע הארוך ביותר של חברה לא ממשלתית.
דוח מחאה
למרות ההישגים, עליית המניה וההנפקות המוצלחות, יש דבר אחד שמטריד את ביגר: מיקומו בטבלת מקבלי השכר.
האם לא נוח לך להרוויח שכר כה גבוה בגלל התקופה הכלכלית הקשה במשק?
"זה נהדר, אם מרוויחים אותו. כל זמן שקיבלתי את התמורה, השלמתי עם העובדה ששמי הופיע בטבלאות השכר ואמרתי לעצמי: 'בוא נלך הלאה'. הבעיה שלי ושל אחדים מחברי היא שזה לא משקף את המציאות. זה מה שמפריע לי".
ביגר מתרעם על מה שהוא רואה כאחד מכשליה של התקינה הבינלאומית החדשה בחשבונאות (IFRS): שוויין של האופציות שמקבל מנהל נמדד ביום ההענקה ונזקף כהוצאת שכר של החברה על-פני התקופה המינימלית שעליו לעבוד עד שהוא זכאי לממש אותן למניות.
הבעיה של ביגר ושל מנהלים רבים אחרים במשק היא שקריסת מחירי המניות הפכה את המימוש לבלתי כדאי, משום שמחיר המימוש של האופציה למניה גבוה משמעותית ממחיר המניה.
העיוות, מבחינתם של אותם מנהלים, הוא שעל-אף שערכן של אותן אופציות אפסי מבחינתם, על החברה להמשיך לזקוף את ערכן ביום ההענקה כהוצאת שכר.
ביגר עשה צעד נוסף במחאה שלו נגד השיטה החשבונאית החדשה, והורה לפרט בדוחות הכספיים של מכתשים אגן את שוויין הכלכלי של 3.6 מיליון האופציות שקיבל (3.2 מיליון שקלים) בנפרד משוויין החשבונאי (9.7 מיליון שקלים), ובעקבותיו הלכו חברות נוספות.
המחאה לא סייעה רבות. הכותרות התעלמו מהסבריו המפורטים של ביגר, והעלו אותו לראש רשימת המשתכרים עם תגמול כולל של 14.6 מיליון שקלים. למעשה, ביגר וחבריו סופגים את הדימוי של בעלי שכר עתק בלי שהם נהנים מהתמורה הכספית, לפחות בשלב זה.
"טבלאות השכר מייצרות אווירה רעה נגד מי שמוביל כמוני 3,000 עובדים, או נגד אפי רוזנהויז, מנכ"ל שופרסל, שמוביל 11 אלף עובדים. אתם לקחתם את נושא התגמול למנהלים רחוק נורא", מתלונן ביגר.
הרגישות שלך לפרסום שכרך לא מתיישבת עם הדימוי של מנהל שמפטר ללא היסוס עובדים מיותרים במסגרת מהלכי התייעלות אגרסיביים.
"אני לא חושב שעשיתי משהו רע. לקחתי חברה בצרות, וכיום מצבם של העובדים טוב יותר מבעבר. אני חושב, מנימוקים קפיטליסטיים, שצריך לשפר את מצבם של העובדים. כשאנחנו עושים מהלך של קיטון בהוצאות אנחנו משתדלים לא לגעת בעובדים.
"אם תבדקו, תגלו פער ניכר בין הדימוי למציאות. כשניהלתי את פז - שהייתה חברה שעברה דה רגולציה - גרמתי לכך שבמקום שהעובדים יקבלו שכר שמורכב ממספר רב של סעיפי תגמול שלא נחשבו לצורך הפנסיה, הם יקבלו תלוש שכר פשוט שיהיה מורכב משורה אחת. השכר היה אומנם נמוך יותר, אבל לא השאיר את העובדים שיצאו לפנסיה במצב שבו שכרם ירד ב-80%".
למרות טענותיו של ביגר לגבי שכר המנהלים, ניתוח פשוט של 20 השנים האחרונות מלמד שהמשקיעים במניות קיבלו תשואה ריאלית מנוכת סיכון אפסית (התשואה העודפת על השקעה באג"ח ממשלתיות), ואילו רוב הערך נשאר בידי המנהלים.
הנתונים מלמדים שהדבר האמיתי היחיד הוא הכסף שהמנהלים הורידו מהשולחן בתקופות הטובות.
"ההתייחסות למחזור העסקים הנוכחי כחלק ממחזוריות רגילה היא לא נכונה, כי זו תקופה ייחודית ויוצאת דופן שבה קרה משהו אחר לחלוטין. אני חושב שמדידת שכר המנהלים על-פי כללי ה-IFRS לא משקפת עלויות לחברה. זו החלטה חשבונאית.
"הבעיה בטבלאות האלה היא שהן מתעלמות משני דברים: השווי שלהן ביום מדידת הדוחות, והעובדה שתקופת המימוש שלהן סופית. אם בתום תקופת מימוש של שנתיים האופציות לא חזרו לכסף, מחיר המניה נמוך ממחיר המימוש ולא נעשה תמחור מחדש של מחיר המימוש - האופציות לא שוות כלום".
האם אתה מסכים ששני הנימוקים האלה אינם תקפים ברגע שהחברות יבצעו תמחור מחדש של האופציות? והאם אתה מסכים שיש סיכוי גבוה שיהיה תמחור מחדש של האופציות?
"אין שום ודאות. אני לא יודע מה תהיה החלטת מועצת המנהלים ומה יגיד המנכ"ל".
מה יגיד המנכ"ל שיושב לפנינו?
"אני לא יודע. השאלה היא מה יהיו החלופות שייבחנו".
אם משתמשים בערבויות מדינה כדי להציל חברות, אולי בעצם מדובר בשוק ממשלתי ולא פרטי, ואברהם ביגר יכול להרוויח 40 אלף שקל בחודש כמו מנכ"ל של חברה ממשלתית?
"במונחים של שווי החברות - לא על-פי מחירי הבורסה, אלא על-פי הערך הנוכחי של תזרימי המזומנים שלהן - העלות האמיתית של מנהלי החברות היא שולית".
תנו לחברות לחיות
לשכר המנהלים ולעמלות שגובים מנהלי ההשקעות יש השפעה רבה על הסכום שיצבור החוסך עד יום פרישתו. התשואה העודפת על התשואה בהשקעה באג"ח ממשלתי - כלומר, התשואה על תוספת הסיכון בהשקעת כספי הפנסיה באפיקים שונים בשוק ההון ולא באג"ח ממשלתיות - אמורה להניב לפנסיונר בתקופת חיסכון של 20-30 שנה סכום גבוה באופן משמעותי. ואולם דמי הניהול ועמלות מנהלי ההשקעות שוחקים את התשואה העודפת, והפנסיונר נאלץ להסתפק באותה תשואה של אג"ח ממשלתיות.
הפער בין תשואה של 2.5% בשנה לתשואה של 5.0% בשנה, הוא ההבדל בין לפרוש בכבוד או לחיות בארגז קרטון. שכר המנהלים ושכר מנהלי הכספים לוקחים לפנסיונר את התשואה העודפת.
"אם לא נשלם שכר הולם למנהלים, איך ננהל חברות?"
זו בדיוק השאלה שעולה כיום, כאשר הציבור האמריקני נדרש להזרים מיליארדי דולרים לבנקים ולחברות כושלות.
"אני חושב שיש חברות טובות ויציבות, בעלות מבנה הון נכון ועם ניהול סביר. לחברות האלה יש כיוון - גם אם התוצאות שלהן ב-2009 יהיו טובות פחות, ולא קטסטרופליות. למרות זאת, מחירי המניות מנותקים מהשווי הכלכלי שלהן".
ביגר מדבר בפתיחות על השכר שקיבל ועל הדימוי שיצא לו כמנהל קשוח עם יד קלה על גרזן הקיצוצים, אבל כאשר הוא נשאל על הקשר בין שכר המנהלים לבין הבקשות לסיוע של חברות ציבוריות, הוא נצמד לניסוחים זהירים יותר.
האם לא מוצדק לדרוש מחברות שמבקשות סיוע מהממשלה לרדת לשכר שתואם יותר חברות ציבוריות?
"אני חושב שזו בעיה לשים את כל החברות בסל אחד. יש 15-10 חברות שמסוגלות להסתדר מבחינה מימונית גם בתקופות מסובכות כמו התקופה הנוכחית. לשים אותן בקבוצה אחת עם האחרות זה לעשות להן עוול. תנו לחברות הטובות לחיות".
מה צריכים להיות השיקולים של המדינה במתן סיוע לחברות?
"הקריטריון המרכזי של הסיוע צריך להיות מידת ההשפעה שלו על המשק הישראלי ועד כמה הוא יקטין את האבטלה. בסוף השבוע שעבר התפרסמו נתוני התעסוקה במשק האמריקני שלפיהם 700 אלף אמריקנים איבדו את עבודתם, והשבוע פורסם ש-20 אלף ישראלים פוטרו מעבודתם במרס. אלה מספרים נוראיים. הבעיה הקריטית היא הגידול באבטלה, וצריך לבחון איך מטפלים בבלימת הגידול או בהאטת הקצב שלו כדי למנוע ירידה דרמטית ברמת הצריכה".
אתה מסכים עם הטענה שלא צריך להתמודד עם הבעיה על-ידי סבסוד הריבית למיחזור ההלוואות?
"צריך להימנע ממצב שבו מחיר ההון של חברות שמקבלות סיוע יהיה נמוך יותר ממחיר ההון לחברות הטובות. מחיר הסיוע שיקבלו חברות מורכב מריבית, וכן מאופציית הרווח של הגוף שנותן את הסיוע. אגב, לא המצאנו שום דבר חדש. מימון ביניים (מזנין) קדם בהרבה למשבר, והוא מבוסס על ריבית גבוהה יותר וגם על זכות להשתתף בעליית הערך של החברה שתקבל את הסיוע (קיקר) בצורה כזו או אחרת.
"הממשלה תוכל למכור את ההתחייבות לריבית ולקבל את התמורה בחזרה. המבחן של הממשלה הוא למי עוזרים כדי לקדם את המשק הישראלי באופן המהיר והטוב ביותר, וכיצד עושים זאת באמצעות כלים כלכליים ולא מינהליים".
