זה היה הקיץ של שנת 91'. באילת התקיים בפעם הראשונה פסטיבל "רוק בים האדום". הבמה הייתה בתוך המים, יואב קוטנר היה המנחה, "זקני צפת" היו בכיתה י"ב, הישבן שמאור כהן כל-כך אהב לחשוף עוד היה חלק לגמרי, והלהקה האלמונית שהופיעה אחרי "נקמת הטרקטור" נקראה "איפה הילד". היה להם להיט אחד, "אחד אלוהים", וקוטנר אמר שבקרוב הם אמורים להוציא את אלבום הבכורה.
שנות ה-90, ועל זה כבר נכתב הרבה יותר מדי, היו השנים היפות של הרוק הישראלי. עד היום אנחנו חיים על השאריות של תחילת העשור המופלא ההוא, שהביא איתו, חוץ מ"איפה הילד" ו"זקני צפת" גם את אביב גפן, "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "כנסיית השכל", "פורטרט" ועוד המון להקות שרובן כבר נשכחו מהתודעה (כמו "3 ח'" ו"אלגנט").
המקום שבו הלהקות האלו נפגשו עם קהלים חדשים, צברו אט-אט את המעמד שלהן והפכו, בראייה נוסטלגית, לאבני הבניין של הרוק הישראלי העכשווי, היו פסטיבלי הרוק של אותה תקופה. בתחילה הפסטיבל באילת, אחר כך "פסטיבל ערד" ומתישהו באמצע גם "ליל אהבה בצמח" עם המופע המסורתי של שלום חנוך. הפסטיבלים האלו סבבו סביב מוזיקה ישראלית, או יותר נכון, "רוק ישראלי". "התוכן" שלהם, כמו שאנשי השיווק כל-כך אוהבים להגיד היום, היה המוזיקה. מי שעמדו מאחורי הפסטיבלים האלו לא פחדו לשלב להקות חדשות ולא מוכרות לצד אמנים ידועים, לערוך ניסויים מוזיקלים מוצלחים יותר או פחות ולאפשר גם לחבורת מופרעים שלא גמרו י"ב לעלות על הבמה מול אלפי אנשים. הם סמכו על הלב הפועם והסקרן של בני הנוער שידע להפריד בין רע לטוב, בין משעמם למרגש.
תקופת הבצורת שבאה אחרי ימי הפסטיבלים הסתיימה לפני מספר שנים, כשחברות מסחריות, ובראשן חברות הסלולר, החלו להשתמש ב"תוכן מוזיקלי" כדי למשוך אליהם קהלים חדשים. אחרי שנים של דישדוש, המוזיקה הישראלית בכללה, וגם הרוק הישראלי בפרט, הפכו להיות סחורה לוהטת. החברות החלו להתחרות על שיתופי פעולה עם יוצרים, חלקן הפכו לסוג של חברת תקליטים ובחודש האחרון אפילו למדנו שערוץ המוזיקה, שנחשב סוס מת בגלל הזיהוי שלו עם המוזיקה הישראלית, חוזר, כך מבטיחים היח"צנים, להיות אטרקטיבי.
ועדיין, על אף התמיכה המסחרית האדירה, שיגעון "כוכב נולד", אתרי האינטרנט הייעודיים ועוד אין ספור אמצעי קידום והפצה שהמוזיקה הישראלית זוכה לה, פסטיבלי המוזיקה הישראלית לא מצליחים להתרומם בחזרה. דווקא בתקופה בה פסטיבלי המוזיקה באירופה ובארה"ב מבוקשים יותר מאי פעם, גם על-ידי הקהל וגם על-ידי האמנים עצמם.
זה לא במקרה. מבט בלוח ההופעות של הפסטיבלים השונים שנערכו בפסח, "חג הפסטיבלים", מראה שאצל רובם מוזיקה היא רק עוד סוג "תוכן" מתוך רשימה ארוכה ושמפיקי הפסטיבלים מעדיפים ללכת על בטוח, אבל שוקעים לאט-לאט.
פסטיבל "אהבה בים המלח", לדוגמא, היה בשנותיו הראשונות נקודת אור בנוף הפסטיבלים. האווירה של אזור מדבר יהודה עם מגוון הופעות בעלי אופי שונה וליין אפ מוזיקלי מרענן (מישהו זוכר שאפקס טווין הופיעו שם?) הפכו אותו לפסטיבל איכותי ומבוקש. השנה, כמו בשנתיים-שלוש האחרונות, אפשר למצוא שם רק את הצפוי: אהוד בנאי, מוש בן ארי, האיחוד המתמשך של "החברים של נטאשה" וכו'. בפסטיבלים אחרים, כמו "בומבלה" ודומיו, המצב עוד יותר גרוע. שם בוחרים להקות על המשקל, וכמה שיותר, יותר טוב. חזון אמנותי? השקעה בבחירת האמנים המופיעים? לא תודה.
לא פלא, אם כן, שפסטיבלי המוזיקה היחידים שבאמת שווה להשקיע ולנסוע במיוחד בשבילם הם פסטיבלי מוזיקת האינדי הישראלית, כמו "חוץמזה" ו"אינדינגב". בניגוד לפסטיבלי המיינסטרים השבעים, דווקא בשוליים מורגשת מחשבה מאחורי בחירת ההרכבים, בניית הליינ-אפ המוזיקלי, האופי של האירוע והרצון לכוון לקהל של אוהבי מוזיקה. מארגני האירועים האלו בונים על "תוכן מוזיקלי" אמיתי. וכשקיים תוכן כזה, הקהל מזהה אותו ומגיב בהתאם. בפסטיבל "אינדינגב" האחרון, לדוגמא, נותרו מאות אנשים מחוץ לשערי הכניסה, לאחר שאלפיים הכרטיסים שהוצעו למכירה אזלו.
מבחינות רבות, נראה שהגיע הזמן לפסטיבל מוזיקה חדש, שיצליח לחבר בין העולמות הבועטים שליד המיינסטרים הישראלי ובין הזרם המרכזי, שייקח את הקהל האדיר של חובבי מוזיקה ישראלית איכותית ויספק לו מענה ראוי, המתבסס על "תוכן מוזיקלי" אמיתי ויצירתי. המפיק האמיץ שירים את הכפפה, גם בשנה שחונה כלכלית כמו זו, ייקח את כל הקופה.
