בימים האחרונים חזר העיסוק במשק המים לתקשורת, והכתבים מחלקים כתרים לרשויות מקומיות על: ”טיהור שפכים והשבתם למשק המים הישראלי". חבל רק שאותם ”מכתירים" אינם זוכרים או אינם יודעים כי משק המים הישראלי אינו מתוכנן כיאות, ואם מגיעים למישהו ”כתרים" הרי זה על ניהול כושל וביזבוז של אחד ממשאבי הטבע היותר נדירים ולפיכך יותר יקרים באזורנו. שכן, קיימות טכנולוגיות שפותחו בארץ מאפשרות שימוש יעיל ונכון במשאב. תכנון ארוך טווח וניהול נכון ישחררו את הארץ ממחדלי המפעלים המגלומנים (ייבוש החולה, המוביל הארצי) שפגעו במשק המים ובסביבה!
נטען כי ישראל דומה לאוסטרליה - האמנם? רובה של מדינת ישראל, בדומה לאוסטרליה, הוא מדבר; בשתי המדינות קיים מחסור תמידי במים, ובעיקר במי שתיה נקיים; אך ההבדל הגדול ביננו לבין אוסטרליה הוא בממדים הגיאוגרפים. ובכל זאת, למרות היותה אחת המדינות בעלות האוכלוסיה הדלילה ביותר, לדעת האוסטרלים הצפיפות העולה מהווה בעיה, אצלנו ... כמובן צפיפות האוכלוסיה היא מהגדולות בעולם, אז אולי כדאי שנלמד משהו מהאוסטרלים?
אולי כדאי שנלמד איך מתייחסים לאחד ממשאבי הטבע שהולך והופך ליותר ויותר נדיר - למים. השימוש הנכון במשאב היקר, בדומה למשאבי טבע אחרים, הוא במיחזור. מיחזור מלא או חלקי של מים מקובל כבר זמן רב בעולם כולו וגם אצלנו. מיחזור מלא, כלומר שימוש חוזר (ישיר) במי ביוב לשתיה נפוץ פחות, לא בגלל הקושי בטיהור המים אלא יותר בגלל החשש הציבורי מ”מראית עין" או מגישה רגשית ולא כזו המבוססת על ידע. חשש מפני שימוש במי ביוב גולמי לטיהור ברמה הגבוהה ביותר, טיהור שיאפשר את הפיכתם למי שתיה.
בראייה נכונה, החשש הזה הוא מגוחך, שכן חלק גדול מהביוב המטוהר חלקית מגיע לברזים שלנו. אחרי טיהורם, עוברים מי הביוב את מערכות ההשקייה של השדות החקלאיים או פשוט נשפכים למאגרי מים, אגמים, נחלים וכד', הם מגיעים המים למאגרים ומהם נשאבים לשתיה. המים שנשאבו עוברים טיהור ע"י סינון במסנני חול ופחם-פעיל. כדי להבטיח השמדת גורמי מחלות (פטוגנים) מוסיפים למים קוטלי חייידקים (רעלים) למיניהם.
לעומת זאת, בתהליך טהור מי ביוב כדי שישמשו לשתיה, (תהליך מקובל שחלקים ממנו פותחו בארץ) אחרי שקיעת המוצקים והחימצון, המים מועברים דרך קרומים חצי-חדירים ("מסנני-על") שעוצרים כל חלקיק שגודלו מעל ל 0.2 מיקרון. לאחר מכן דוחסים את המים בתהליך ”אוסמוזה הפוכה" (תהליך שפותח בארץ ונמצא בשימוש בהתפלת מי-ים). תהליך זה מוריד את תכולת החמרים האורגנים (פחמנים) במים מ-8 מיליגרם לליטר ל-0.1 מיליגרם לליטר. לבסוף מטופלים המים בגלי אולטרא-סגול וחמצן, טיפול המטהר את המים ברמה מולקולרית. כלומר, זהו טיפול יסודי ברמה גבוהה בהרבה מהטיפול (הרגיל) שניתן למי שתיה, התוצאה כמובן מים באיכות גבוהה הרבה מהמקובל.
בחזרה לאוסטרליה, בכמה ערים הממוקמות באזור ספר המדבר כבר מתקיים התהליך וחלק ממי השתייה הם מים שמוחזרו מביוב גולמי, (למעשה, 25% ממי השתייה בסידני מקורם בביוב מטוהר), אלא שכדי להפעיל את התהליך בערים נוספות חייבות הרשויות המקומיות (כל רשות במקומה) לערוך משאל ולקבל את הסכמת רוב התושבים. לאחרונה נערך משאל כזה בעיר טוואומבה שבקווינסלנד. רוב התושבים התנגדו והתוכניות נגנזו. התושבים התנגדו למרות שכיום מי השתייה של העיירה נשאבים מנהר שאליו מוזרמים מי הביוב אחרי טהור חלקי. יזמי התוכניות יודעים כי ההתנגדות היא בעצם תחילתו של תהליך שבסופו לא תהיה ברירה והנסיבות יכפו את השימוש במי ביוב למיחזור מלא ושתיה. שכן, ערים/ישובים רבים באוסטרליה נמצאים במדבר הרחק ממקורות מים אמינים והמקורות מהם שואבים היום הולכים ומתדלדלים.
יש לנו יתרון, בהשוואה לאוסטרליה, אם רק נדע להשתמש בו. אצלנו, למרות צפיפות האוכלוסין הפתרון קל יותר. אנחנו שוכנים לשפתו של גוף מים ענק, מעט מלוח (הים התיכון) אבל ללא הגבלת כמות המים שבו. לכן, מס' מפעלי התפלה בחוף בשילוב מיחזור מלא של מי ביוב יביאו לפתרון בעיות המים בארץ.
נזכיר שוב, כי מי הים המותפלים כיום באילת, מגיעים מאגן סגור יחסית שהמיחזור בו מועט. אל האגן הזה נשפכו במשך שנים רבות מי ביוב (עד היום, מפעם לפעם, גולש ביוב גולמי לים) ואף אחד לא פוצה פה או מצפצף, אף אחד לא חושש לשתות את המים המותפלים למרות שהמים באו ”במגע עם ביוב", זאת מאחר ותהליך ההתפלה מטהר את המים.
נחזור ונדגיש, מיחזור והתפלת מים ושימוש נכון ומושכל במשאב החשוב, יאפשרו לספק את צרכיה הגדלים של המדינה, וכן להחזיר לטבע כמויות מים גדולות שנשדדו ממנו ללא הצדקה. כשיעשה את החשבון הכלכלי הנכון, ארוך הטווח, חשבון שישכלל את ההפסדים בגין זיהום בארות, ייבוש גופי מים (ים המלח), פגיעה בתיירות, פגיעה באיכות חיי תושבים, יסתבר כי גם מהבחינה הכלכלית המיחזור המלא כדאי!
