הרבה שנים אני לוחם נגד מערכת הסודיות המופרזת האופפת את מערכת הביטחון. גם כשהייתי בתוך המערכת - בצה"ל ובתעשיה הביטחונית - ידעתי, שעיקר תכליתה של הסודיות הינו להסתיר את ערוותה של המערכת.
כדי שהמערכת תוכל להמשיך לפעול ברמתה הקלוקלת, ולסחוט תקציבי עתק על חשבון עניינינו החיוניים - היא צריכה מעטה כבד של סודיות. יש במשחק הזה שלושה שחקנים - מערכת הביטחון, הציבור והתקשורת - ולשלושתם יש אינטרס חיוני להמשיך בסודיות המופרזת. זו נדרשת גם כדי להבטיח המשך הזרמה סדירה של תקציבי עתק למערכת הביטחון, של כיבודים לראשי המערכת ושל משרות מכובדות לבכיריה, עם פרישתם. שהרי מי ייתן את אלה ועוד הרבה דברים אחרים למערכת, הידועה ככושלת (השוו למערכת החינוך - או, מכה מתחת לחגורה - למשטרת ישראל, לפני פרשת בני סלע ואחריה).
שום פרלמנט דמוקרטי לא יאשר הזרמת תקציבים למערכת כושלת. כך המערכת הכושלת חייבת להשתפר, או להיסגר - ברירה של חיים, או מוות.
לכן, למערכת הביטחון חשוב, שלא נדע עד כמה היא מסואבת, בלתי יעילה וכושלת. אומנם זה ידוע לאויב, ומתגלה לעתים כשהמערכת יוצאת לפעולה, אך גם הציבור אינו מעוניין לדעת זאת. הוא מעדיף לטמון את ראשו בחול, ולהאמין, שביום פקודה, ילבש הצבא מדים, ייצא למלחמה, וינצח. זה לא קרה לנו כבר מיולי 1967 - כארבעים שנה - והציבור ממציא לעצמו שוב ושוב סיפורי מעשיות על ניצחונות, שלא היו, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת המפרץ, במלחמה בטרור, בביטחון שוטף ובמלחמותינו הרבות בלבנון (משנת 1976, לפחות). אם שכחתי תבוסה כלשהי מתבוסותינו ... אני מתנצל. גם היא חקוקה במצבנו העגום ועל לוחות מאבן קשה בבתי-העלמין הצבאיים.
למען האמת, קשה לחיות בארץ מוכה וסובלת זו. כדי להמשיך להתקיים כאן, אנחנו צריכים לקיים מערכות כבדות של הדחקה ושל הכחשה. הסודיות המופרזת הינה חלק מהן. היא משרתת את הצורך של הישראלים לא לדעת, ולסמוך על האח הגדול. לכן, מקיימים במחוזותינו מראית-עין של עיון, של מחקר, של ויכוח ושל דיון ציבורי. את אלה אי אפשר לנהל ללא מידע; וכל השחקנים מעוניינים, שלא יסופק מידע.
לצורכי קיומנו, מנציחים הישראלים אשליה ותיקה, שלעניות דעתי, אין בה כל ממש. אנחנו משלים את עצמנו, שיש לנו מערכת ביטחון (ובעיקר - צבא) נהדר. כבר בסוף שנות השישים, טענתי, שאין שמורות טבע. אם כל המערכת הישראלית מסואבת ורקובה - הרי גם מערכת הביטחון רקובה, וזה רק עניין של זמן עד שניווכח בכך. מערכת הביטחון גויסה מאותם המקומות, שמהן גויסו המערכות האחרות, הרקובות. "כולם מאותו הקלאסר", אמר לי פעם ידיד חכם מאוד.
ימים הגיעו, וטרם הופרכה טענתי. אדרבא.
קשר השתיקה תרתי משמע
"צנזורה היא קשר בין הממסד לבין התקשורת כדי להונות את הציבור" - קבע שם של ספר, שסטודנט חמדן העלים מספרייתי הפרטית. לא הסכמתי אף פעם עם שם הספר שנגנב, כיוון, שלדעתי, כדי שירמו בהצלחה את הציבור, כל הזמן - בניגוד לדעת הנשיא לינקולן - הציבור צריך להזמין זאת, ולרצות זאת מאוד. הציבור רוצה שיציגו בפניו מצג-שווא של מערכת ביטחון מצליחה. הוא זקוק לכך כדי שיוכל להמשיך לשאת בעול הקשה של קיומנו. לכן, את קשר השתיקה תרתי משמע מקיימים בארצנו כל הגורמים בדבקות, ומייצרים כל הזמן דחלילים, כדי להפחיד את עצמנו.
בעידן המידע (וגם קודם לכן) אין כמעט כל תכלית לסודיות המופרזת. אם המערכת רוצה - היא יודעת לשמור על סודותיה. אך הסודות האמיתיים נוגעים לראשי המערכת, לאי-תפקודם ולאי-יושרתם. ואותם - חיוני להסתיר.
עכשיו עתרה ח"כ זהבה גלאון (מר"צ) לבג"צ, כדי שיורה לוועדת וינוגרד, החוקרת את מפלתנו האחרונה בלבנון, לקיים את דיוניה בפומבי. זה לא יקרה כיוון שמיד יצוצו חכמי חלם, שיטענו, שהיא דנה בעניינים שהשתיקה יפה להם. "האויב מאזין ...", הפחידו את חיילי בעלות-הברית במלחמת העולם השנייה. ב"מוזיאון הריגול" בוושינגטון הבירה אפשר לראות עשרות כרזות כאלו בשפות שונות - כולל בעברית. אלא שהאויב יודע היטב מי ניצב מולו. איני מחכה לפסיקת בג"צ, כדי לשער, שעתירת ח"כ גלאון תידחה. הסודיות היא אבן-פינה יסודית מדי בתרבות הישראלית.
פגשתי פנים-אל-פנים בראשונה את ח"כ גלאון כשהופעתי כעד מומחה בדיוני ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת, לפני כשלוש שנים וחצי, על פתיחת מסמכי ועדת אגרנט לעיון הציבור. ח"כ גלאון, יש להודות, היתה בעד פתיחת מסמכי ועדת אגרנט לעיון הציבור. כך החליטה לבסוף הוועדה - בלחץ כבד של ח"כ מיכאל איתן (הליכוד), היו"ר דאז של הוועדה, ובניגוד לדעת הממשלה ומשרד הביטחון.
עברה מאז כשנה. נסו לבקש גישה למסמכים הללו... גם הגישה לדוח הסופי של ועדת אגרנט, שנפתח בצו בג"צ לפני כמה שנים, כרוכה במעבר הרבה משוכות והרבה מכשולים. היא כמעט בלתי אפשרית למי שאינו מאנשי שלומנו. לעומת זאת, חברי ואני הכרחנו את משרד הביטחון לחשוף בפנינו מסמכים על חלוקת הצל"שים והעיטורים אחרי מלחמת יום הכיפורים. כשישבנו במשכן החדש של ארכיון צה"ל בתל-השומר, התברר לנו, שמישהו דאג לנקות את התיקים (בעיקר, של בכירים במערכת הביטחון) בארכיון צה"ל מכל שמץ של מידע, שיוכל לבסס את הטענות, כי נעשו מעשי גבורה.
"מה הם מנסים להסתיר?"
יש לי ניסיון רע בן שנים רבות עם מערכת הביטחון. היא מסתירה כמעט כל דבר, בלי גבול ובלי שכל. לפי דוחות מבקר המדינה, רק מקורבים (אנשי שלומנו, בהגדרתי) מקבלים גישה למסמכים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ואלה ניתנים רק לגבי עניינים, שאינם יכולים להביך את ראשי המדינה ואת ראשי מערכת הביטחון.
כך, המערכה בירושלים בתש"ז-תש"ט צפונה מעין הציבור - למרות שחלפו כבר כשישים שנה מאז, והחוק מגביל חשיפה לחמישים שנה. עכשיו מנסה מערכת הביטחון לסגור בארכיון צה"ל מסמכים מלפני קום המדינה, שנאצרו עד כה בארכיון ה"הגנה", בארכיון אצ"ל, בארכיון לח"י ובעוד מוזיאונים ביטחוניים. למישהו במערכת הביטחון מפריע, שהייתה פרצה קטנה בחומת ההשתקה, שגזרה על עצמה, והיא יודעת למה. עכשיו סוגרים את המסמכים, שנפתחו לעיון הציבור. שאלו את אל"ם ((מיל.)) מייק אלדר על כך. הוא קובל כבר כעשר שנים נגד איפול, שהוטל - בחסות בית המשפט - גם על קטעי עיתונות, שפורסמו בארץ, ושימשו אותו למחקריו על תולדות חיל הים.
כך, האפשרות לחקור עצמאית את אירועי הביטחון במדינה מתאפסת, ומובטח הכישלון הבא במלחמה ... וגם זה שאחריו. שהרי אם אין עיון ואין דיון - כל הכישלונות יישנו.
לפני כמעט 208 שנה, כתב תומאס ג'פרסון, סגן הנשיא האמריקני, לנציג בכיר של הממשל, כשהיה חשש, שארצות-הברית תצא למלחמה, "אחיך האזרחים חושבים, שיש להם הזכות לקבל מידע מלא בשעת סכנה גדולה להם. בזיעתם ישלמו על תלאות המלחמה, ודמם יזרום לכפר על תוצאותיה".
שנים ספורות אחר כך כתב ג'ימס מדיסון, שהיה נשיא אמריקני חכם, "ממשלה של העם ללא מתן מידע לעם, או [ללא מתן אפשרות] להשיגו אינה אלא הקדמה לפארסה, או לטרגדיה, ואולי לשתיהן".
לפני כשלושים ושלוש שנה אמר ארל וארן, נשיא בית המשפט העליון האמריקני - לאחר פרישתו מכס השיפוט: "למדנו מן האסון, שאנחנו בתוכו, כי עלינו לתקוף תחילה את הסודיות בממשל כל אימת שהיא קיימת כיוון שהיא חממה לשחיתות".
בפסק-הדין של הוגו בלייק, שופט בית המשפט העליון האמריקני, בעניין "מסמכי הפנטגון", נאמר: "לעיתונות חופשית יש אחריות חשובה ביותר למנוע כל זרוע של הממשל מלהונות אנשים, ולשלוח אותם לארצות רחוקות כדי למות מקדחות זרות, מירי ומהפגזות בידי זרים".
אין לי הרבה מה להוסיף עליהם, אלא את שאלתו המפורסמת של השדר הוותיק ואלטר קרונקייט. ערב מלחמת המפרץ, הוא הקשה: "... בגלל הגבלות הפרסום המעיקות והמיותרות, מונעים מהאמריקנים את הזכות לראות ולשמוע את הסיפור המלא... זכותו של האזרח האמריקני לשאול: מה הם מנסים להסתיר? אבדות? מוראל נמוך?מפקדים בלתי-מיומנים? יחידות לא מאומנות? ציוד לקוי? מגפות? - מי יודע?".
