מאז החלה סהר הראל לפרסם בלוג היא התרגלה לשטף התגובות של הגולשים והגולשות המשבחים את כתיבתה ביומן הרשת, ולפעמים גם לפניות ממחזרים, שמבקשים לפגוש את הדמות המסתורית, הנערצת, מהבלוג.
לפני כשלוש שנים חיכתה לה בתיבת הדואר האלקטרונית הודעה מסוג אחר: פנייה ממערכת המקומון "זמן השרון", מרשת מקומוני מעריב, להצטרף לשורותיה. הראל, אז בת 21, לא יכלה לאחל לעצמה מתנה טובה מזו. "זה היה כמו לזכות ב'כוכב נולד' בלי לגשת לתחרות אפילו", היא משחזרת ממקום מושבה הנוכחי, סגנית עורך התרבות של האתר "nrg מעריב".
הרשימה ארוכה. בין כותבי הבלוגים שגויסו על־ידי העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט של גופי תקשורת ממוסדים אפשר למצוא, בין היתר, את אריאלה רביב, בת 34, בעלת הבלוג "לשאוף לנשוף", שכתבה למעריב, "מותק" ולאחרונה גם למוסף הארץ; את ליאת בר־און, בת 33, בעלת הבלוג "מקפיאה את הבמיה", שמפרסמת טורים במדור "סטייליסימו" ב"nrg מעריב"; את נועה אוסטרייך, בת 22, בעלת הבלוג "חשיפת יתר", שהגיעה למגזין "עלמה" מבית ידיעות אחרונות; את ליאור הנר, בן 26, שעבר מהבלוג המקצועי "אנקדוטות" למערכת "דה מרקר"; וגם את "זרובבלה", בת 20, שהגיעה לאתר האינטרנט "נענע", לאתר "שוקס" מבית "nrg מעריב" ולאתר הלילה של Ynet.
מבחינתם של כל אלה, וכנראה מבחינת רבים נוספים, הפנייה מן העיתונות הממוסדת מימשה את רצונם לקבל הכרה בכשרונם ולהשתלב במקצוע. בפורטלי הבלוגים "ישראבלוג" של "נענע" ו"הבלוגיה" של "תפוז" לבדם צצו בשנים האחרונות כמעט 300 אלף בלוגים, מהם יותר מעשירית פעילים ומתעדכנים לעתים קרובות.
הבלוג הוא במה אידיאלית למימוש כשרון כתיבה, קבלת פידבקים תומכים ותשומת לב, והוא גם מעניק סיכוי לעלות על מסלול מקוצר לעבר עיסוק מקצועי באמצעי התקשורת. אם בעבר נאלץ מי שהכתיבה בערה בעצמותיו להסתפק ביומן אישי ובטקסטים למגירה, ובניסיונות מתסכלים לשגר כתבי־יד לעורכים בתקווה שלא יושלכו מיד לסל המערכת, הרי בבלוגוספירה, עולם יומני הרשת, משתנים הכללים. אם את או אתה בעלי בלוג המקישים בשעת לילה על המקלדת, יש סיכוי שהטקסט שלכם יבזיק לאחר זמן־מה על צג המחשב לא רק של השכנה ממול, אלא גם של עורך מגזין רב תפוצה, אתר תוכן אינטרנטי או מקומון. "המרחק מלהיות בלוגר ועד לשלוח את ידך בתקשורת המסורתית קצר מאוד", אומר ניר אופיר, עורך האתר "תפוז" ומייסד "הבלוגיה".
האינטרנט, אומר עיתונאי הרשת הוותיק עידו קינן, מקל מאוד על חייו של העורך. "כשעורך עוקב אחרי בלוג לאורך זמן בחיפוש אחר כישרון, הוא למעשה עורך לבלוגר אודישן לפני שהוא בכלל בא אליו", מסביר קינן, איש "nrg מעריב" ובעל הבלוג "חדר 404". כאשר מזהה העורך בלוגר מוכשר, קל לו יותר לשלוף אותו מאלמוניותו מאשר לגייס כתב המועסק באמצעי תקשורת אחר. לא צריך לשכנע אותו לוותר על מקום עבודה קודם, ובכלל, אומר קינן, "בעצם הפנייה אליו הבלוגר מימש את הרצון - המודע או הלא מודע - וקיבל במה רחבה לכישורי הכתיבה שלו".
ויש יתרון נוסף לשיטה הזאת, אומר דרור פויר, כתב ב"גלובס" ועורך המגזין "מסע אחר". "בקריאה בבלוג ניתן לזהות ידע, כמו גם את האיכות הגולמית של הכתיבה כי היא אינה עוברת שם עריכה, שכתוב או הגהה", אומר פויר, בעצמו בעל בלוג באתר "רשימות".
אבל לא רק הקלות שבאיתור כוכבים חדשים מפתה. לדעתו של יובל דרור, כתב לענייני טכנולוגיה בידיעות אחרונות, יש לגיוס בלוגרים יתרון נוסף מבחינת ארגוני התקשורת הממוסדים. "התקשורת מתקרבת אל הבלוגים ממקום של חשש גדול, שהעולם משתנה והם לא יודעים איך להתמודד, והפעולה המיידית היא לחבק אותו", אומר דרור. "התקשורת המסורתית רוצה להתקשט בקסם נוצות הבלוגים בגלל התחושה שזה משקף קדמה ופופולריות".
לא כל העורכים שותפים להתלהבות ממה שנחשף לעיניהם בגלישה באתרי הבלוגים. יש עורכים שטוענים בפשטות: רמת הכתיבה של הבלוגרים איננה עומדת בסטנדרטים של התקשורת הממוסדת. נהרות ההגיגים, החוויות, הקלישאות וההתחכמויות הלשוניות רחוקים בדרך־כלל מלעמוד בציפיות העיתונאיות לטקסט מעניין, מסקרן, שנון ומהודק.
"הבלוגים הפכו למעין מפלט לגרפומנים", מסביר תומר קימרלינג, סגן עורך הירחון "בלייזר", "ויכולת כתיבה נמדדת גם באיכויות נוספות חוץ מתדירות כתיבה". גם שועלי מודה: "מהניסיון שלי, בינתיים, מבחן התוצאה הוא מאכזב, וגם תהליך החיפוש עצמו מייגע".
גם מבחינת הבלוגרים שנקלטו באמצעי תקשורת ממוסדים לא תמיד אפשר לחגוג. אצל חלק מהם פגה ההתלהבות הראשונית לאחר זמן. "כל מי שהתחיל כבלוגר והמשיך ככתב מגלה שעבודה עיתונאית שונה לחלוטין מבלוג, ושמי שכותב בכישרון על הזיון של אתמול בלילה לא בהכרח יצליח בתור עיתונאי", מסבירה הראל. "להיות עיתונאי זו עבודה קשה שדורשת התמקצעות".
עם או בלי קשר למעבר הבלוגרים לעולם התקשורת הממוסדת, משוכנע אורי ברוכין, יועץ לאסטרטגיה שיווקית ואחד ממייסדי אתר הבלוגים "רשימות", שאתרי הבלוגים מביאים לשינויים החורגים מגבולות השכר והכסף. "עצם ההופעה של צורת תקשורת חדשה גורמת תמיד למסגרות הקודמות להסתכל על עצמן ולהבין מחדש מה מייחד אותן - במה הן מתמחות בעצם. יש לזה צד שמשנה את התקשורת, והוא זה שחשוב".
